פלוגה ב’, מחורמ”שת מכף רגל ועד ראש, עוברת מהזחל”מים הישנים לזלדות החדשות. רב”ט ממושי וצביקה חברו – שניהם בני מחזור נובמבר 70, צוות 2, מחלקה 1 – הם הוותיקים ביותר במחלקה.
השירות הצבאי עובר עליהם בינתיים באימונים מפרכים ובסיורים ארוכים בשטח, עם הווי של חיילים במאהל מלא אבק, עם סיפורים מהבית לאחר החופשות המעטות, ובעיקר – בספירה לאחור.
צביקה חולם להיות סופר. בכל רגע פנוי הוא ממלא מחברות צה”ליות בסיפורים פרי עטו, מקווה להגיע לשחרור עם כתב יד ראשוני שיוכל להשלים באזרחות. חברו הטוב, ממושי, קורא את הסיפורים וצוחק. כך הוא מעביר את הזמן בין קריעות הבוקר ובין קריעות הצהריים והלילה. בחופשות האקראיות שלו הוא קורא סיפורים נבחרים לדינה חברתו. בניגוד לצביקה, לממושי כמעט שאין חלומות, וגם אין לו שמץ של מושג מה יעשה אחרי השחרור. כל שאיפתו היא לסיים את השירות המאובק וחסר התוחלת. המחברות של צביקה עוזרות לו להישאר שפוי.
ממושי מעביר חרמ”שניק חדש במסלול חניכה קשה מבית מדרשו. הצעיר, מופנם וממעט בדיבור, נקרא בפי כול “החדש” עד שיימצא עבורו שם, כי בלי שם אתה “סתם אחד”, כזה שאינו רצוי בסביבת הוותק. בסוף התהליך הוא זוכה לשם – “שכטר אבו תרמיל” – שאותו קיבל ביושר ובעמל רב. עתה יוכל סוף-סוף להיות חבר שווה זכויות בצוות הוותיק.
השגרה המשעממת נקטעת בשישה באוקטובר 1973. החיים מתהפכים בבת-אחת בלי כל הכנה מוקדמת. מי היה מאמין שממושי, צביקה ומחברותיו ושאר חבריהם ימצאו את עצמם במצב הזוי ומסויט…
בדרך לא שגרתית מתאר המחבר, רמי שמש מאירי, קטעי חיים קצרים של צעירים ישראלים רגע לפני המלחמה המטלטלת ואחריה.
הדברים מסופרים מתוך השטח ומתוך הנפש, ויוצרים תמונה אמינה ואותנטית של האירועים והשלכותיהם.