הספר “לעוף על כנפי החיים” מכיל סיפורים קצרים המשולבים עם שירים.
סגנון הכתיבה תמיד אופטימי לפעמים תמים ומלא אמונה לפעמים מעורר חיוך ולפעמים מפתיע.
אנשים רבים יכולים להזדהות עם הסיפורים.
בסיפור “הסנדלר מצריף הסנדלריה” רבים שאלו האם זה הסנדלר השכונתי? סיפורי הקיבוץ נכתבו מתוך התמימות והאמונה בחיים אלה בראשית הדרך.
הספר מכיל גם סיפורים על מלחמה, “טיולי מוצ’ילרים” במרכז אמריקה (בגיל מבוגר,) התנדבות בפרויקט חקלאי מיוחד באתיופיה (פייר פלאנט) שליחות חקלאית במצרים, טיול נשים להודו….
היתרון הגדול של ספר זה שאין בו מוקדם או מאוחר בספורים, הקורא יכול לבחור את סדר הקריאה על פי מצב רוחו או הנושא שמושך את תשומת ליבו.

פנינה עתיר, סופרת ומשוררת כותבת כבר שנים רבות שירה ופרוזה. הייתה שותפה לחמש אנתולוגיות.
בשנת 2015 הוציאה את ספר השירה “האשה מן המראה”.
מתנדבת בפרויקט “ישראל נגלית לעין” וערכה שני אלבומי חיים.
פעילה ב”טלויזיה הקהילתית” ובפרויקט “גישור בבתי ספר”.
משתתפת במפגשי כתיבה “ראשוניות כותבות” בראשון לציון ובמפגשים בבית הסופר “מפגשיר”.
בעלת תואר שני ביהדות 35 שנים בהוראה.
הקימה את סניף “הדסה-ישראל” בראשון לציון.
הייתה פעילה ב”ארגון יהודי מצרים” ותיעדה סיפורי חיים רבים.
נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשבעה.
לעוף על כנפי החיים הוא ספרה השני.

טעימה מהספר:

הסנדלר בצריף הסנדלרייה

מוישה אדלר היה טיפוס מיוחד במינו, לא גבוה מאוד אבל תמיד חייכן. כשהיו נכנסים אליו לסנדלריה היה לבוש חלוק עור, מסביבו אנדרלמוסיה של חתיכות עור, אפר סיגריות, כוסות קפה שחור שקשה לדעת מתי הייתה הפעם האחרונה שראו מים, ובין כל אלה היה יושב על שרפרף קש סיגריה קבועה בפיו ומתקן נעליים.
כאשר נכנסתי אליו הוא חייך ושאל:
“רוצה סיגריה?”
“לא אני לא מעשנת”.
“אפשר להציע לך קפה?”.
למראה הכוסות והפינג’ן המפויח עניתי בנימוס,
“לא תודה”.
“מה קרה?”
“עקבי הנעליים נשחקו ואני כבר הולכת על הרצפה”.
הוא לקח ממני את הנעליים, הביא לי שרפרף קש נוסף והזמין אותי לשבת.
ידעתי: “רק אם אשב איתו הוא יסיים את התיקון מהר”.
ישבתי בסבלנות בין אפר הסיגריות כוסות הקפה המלוכלכים ורצועות עור בצבעים שונים, לוחות עור קשה אשר מהם היה עושה את סוליות הנעלים.
מוישה היה מתחיל לספר בדיחות שחוקות ואני מתוך נימוס צחקתי.
“לשים לך ברזלים בסוליה ובעקב?”
“בטח כך הסוליות יחזיקו יותר זמן”.
הוא לקח מקופסת המסמרים הקטנים שלושה מסמרים, החזיק אותם בפה וכל פעם לקח מסמר אחד, הקיש אותו בפטיש על עקב הנעל הפך את הנעל, שם שוב שלושה מסמרים בפה, הקיש מסמר אחר מסמר על הסוליה וכשגמר מלאכתו הביט בי במבט ניצחון.
“עשיתי לך נעלים חדשות”.
נעלתי אותם הגעתי לכביש האספלט התחלתי “להתגלץ'” על הברזלים. לפעמים הייתי רוקדת סטפס כמו בסרט עם חנה מרון כשהייתה בת חמש.
ריח העור עוד באפי וחיוכו של מוישה מול עיניי.

העלייה על הקרקע

לאחר ההצבעה על שם הגרעין זכה השם “אתגר” ברוב קולות.
התרגשתי מאוד וראשי היה בעננים:
“אנחנו העירוניים, אשר הכרנו את הקיבוץ כאידיאל, הולכים להקים קיבוץ”.
“הגרעין שלי נבחר להקים קיבוץ חדש, הייתכן?”
הייתה אוירה מאוד חגיגית בינינו כאשר באו כל נציגי ה”קיבוץ הארצי” ונציגי הסוכנות היהודית לטקס העלייה על הקרקע, התרגשנו מאוד.
תחושת האחריות של בניית מקום חדש מילאה כל אחד ואחד מאתנו.
כל אחד מחברי-הגרעין היה בעל-תפקיד:
בתיה – “מרכזת המכבסה”, אביבה – “מרכזת המטבח”, אסף ואלכס – “מרכזי המוסך”, ואהרון – “מרכז החשמלייה”, אני הייתי – “מרכזת המטעים”.
“אני צריכה להכין את הנושאים לישיבה עם המדריך החקלאי”, חשבתי בהתרגשות.
“איך נפתור את בעיית ‘סס הנמר’ (זחל המכרסם את גזע העץ) בתפוחים?…”
ישיבות הצוות, תכנון העבודה השנתי, נתנו לי תחושה שאני שותפה לבניית עולם חדש.
האמנתי כי זו הדרך הנכונה. כל דבר עבר דרך שיחת הקיבוץ והחלטת הרוב.

האמונה של האישה האלמונית

על ספסל לפניי בכנסייה ישבה אישה, שהחזיקה בובה של נער.
שאלתי אותה: “מה משמעות הבובה שאת מחזיקה?”
“אני מחזיקה את ישו הנער”.
“ישו הנער הוא מאוד קדוש בעינינו ואינו נמצא במקסיקו, אחותי שנמצאת בקולומביה הביאה אותו מתנה למריה מגדלה”.
אמרתי: “הייתי בקולומביה, זאת ארץ יפה” (אף לא מילה על ארץ מוצאי).
לפתע המשיכה: “את יודעת, המשיח עוד מעט יגיע אלינו”.
“איך את יודעת?” שאלתי.
“בזכות עם קטן אשר התיישב בארץ ישראל.”
“העם התחיל לבנות את ארץ ישראל – עשייתם מקרבת את ימות המשיח ובזכותם המשיח יבוא בקרוב”.
הייתי המומה ונדהמת מדבריה:
אני יושבת בכנסייה במקסיקו, מדברת עם אישה שאינה מכירה את מוצאי שאומרת לי דברים אלה.
מדהים ומרגש.
“האנשים הפשוטים בכנסייה מאמינים כי אנחנו שליחי האל, הם מאמינים שאנחנו מקרבים את בוא המשיח.”
עד היום כשאני נזכרת ההתרגשות אוחזת בי.