סיימתי לקרוא את "כשאת הלכת", ומאז לא מצליחה להניח אותו באמת. יש ספרים שמסיימים לקרוא. ויש ספרים שממשיכים לקרוא אותך הרבה אחרי שסגרת את העמוד האחרון. אני חושבת שהרבה אנשים יקראו את "כשאת הלכת" ויגידו: "איזו אישה חזקה." אבל אני דווקא לא ראיתי אישה חזקה. ראיתי אמא. אמא שנשבר לה סדר העולם. אמא שנאלצה להסכים לקום בבוקר, למרות שלא הייתה שום סיבה הגיונית לקום. אמא שלמדה לנשום מחדש בעולם שבו הבת שלה כבר לא נושמת. והדבר שהכי נגע בי הוא שלא ניסית לשכנע אותנו שאת חזקה. הרשית לנו לראות גם את המקומות שבהם נשברת. ודווקא שם גיליתי את העוצמה האמיתית שלך. יש משפט שאומרים הרבה: "אף הורה לא אמור לקבור את הילד שלו." אבל בזמן שקראתי אותך חשבתי על משהו עמוק אפילו יותר. אין שפה אנושית שנבראה כדי לתאר את הכאב הזה. יש מילה ליתום. יש מילה לאלמן. יש מילה לאלמנה. אבל אין אפילו מילה להורה שאיבד ילד. כאילו גם השפה עצמה מסרבת להאמין שמצב כזה אמור להתקיים. ואולי לכן היה צריך את הספר שלך. כי במקום שבו השפה נעצרת- התחיל הלב לדבר. ככל שהתקדמתי בקריאה, הבנתי משהו נוסף. "כשאת הלכת" הוא לא באמת ספר על שכול. הוא גם לא ספר על ריפוי. *הוא ספר על אהבה שסירבה למות.* לא הנצחת את החיים של אורטל. הנצחת את המבט שלה על החיים. לאורך כל הספר הרגשתי שאת לא מבקשת מהקורא להתאבל על אורטל. את מבקשת ממנו לעצור. לעצור מול הים. להתפעל מעץ. להרגיש את הרוח. להודות על שקיעה. להקשיב לשקט. לאהוב קצת יותר. לחיות קצת יותר לאט. כאילו את אומרת: "אם כבר אי אפשר להחזיר את אורטל אל העולם, אולי אפשר להחזיר לעולם קצת מאורטל." ופתאום הבנתי למה הספר הזה כל כך טלטל אותי. כי הוא לא לימד אותי משהו על המוות. הוא הזכיר לי משהו שרובנו לוקחים כמובן מאליו ושוכחים, על החיים. גם אני איבדתי. מכירה את השכול היטב ועוצמתי. אני מכירה את אותו רגע שבו הזמן מתחלק ל"לפני" ו"אחרי". אני מכירה את הגעגוע שלא מחפש פתרון, אלא רק מקום לשכון בו. אבל לאורך כל הקריאה, לא ניסיתי למצוא את עצמי בתוך הסיפור שלך. ניסיתי למצוא אותך. את אילנה. את האמא. ואת הדרך הבלתי נתפסת שבה הצלחת להפוך כאב שאף אדם לא אמור לשאת, למקום שממנו אנשים אחרים יכולים למצוא אור. וזו בעיניי אחת מצורות הגבורה הנדירות ביותר שיש. לא הגבורה של לא להישבר. אלא הגבורה של להישבר, ובכל זאת להישאר אדם שמסוגל להאיר לאחרים את הדרך. יש רגעים בספר שבהם הרגשתי שכבר לא אני קוראת את המילים. אלא שהמילים קוראות אותי. שהן מזכירות לי לעצור. לנשום. להודות. לאהוב. לא לדחות חיבוק. לא לדחות "אני אוהבת". לא לדחות חיים. ואז הבנתי משהו שלא ציפיתי לו. בסוף הספר לא הרגשתי שהתגעגעתי לאורטל, למרות שמעולם לא הכרתי אותה. הרגשתי שהתגעגעתי לגרסה טובה יותר של עצמי. זו שיודעת לעצור לפני השקיעה. להתרגש מהים. להביט באמת באנשים שהיא אוהבת. לומר "אני אוהבת" בלי לחכות למחר. להבין שהחיים אינם מובנים מאליהם, ולכן כל רגע בהם הוא חסד. לגרסה שאת ואורטל, יחד, הזכרתן לי שעדיין קיימת בתוכי. ויש מעט מאוד ספרים שיודעים לעשות דבר כזה. יש אנשים שמשאירים אחריהם זיכרון. ויש אנשים שמשאירים אחריהם דרך. הרגשתי שאורטל כבר לא רק חיה בלב שלכם; היא התחילה לחיות גם באופן שבו אני רוצה להסתכל על העולם. ואני חושבת שזו ההנצחה העמוקה ביותר שאדם יכול לזכות לה. לא שיזכרו את שמו. אלא שהנוכחות שלו תמשיך לעצב את ליבם של אנשים שמעולם לא פגש. תודה שנתת לעולם חתיכה מהלב שלך. אני יודעת כמה דם יש בין השורות האלה. ואני גם יודעת שספר כזה לא נכתב רק בדיו. הוא נכתב בשנים של געגוע. בבחירה לקום בכל בוקר מחדש. באהבה שלא הסכימה להיעלם. ובאמונה, כמעט בלתי נתפסת, שגם אחרי שהחיים שוברים אותנו -עדיין אפשר לבחור להחזיר אליהם אור. אני לא מכירה אותך עדיין באופן אישי, למרות שחיה וניזונה מסיפוריו ואהבתו של אוהדי אליך, יום ביומו. אבל אחרי שסגרתי את הספר, הרגשתי שאני כבר מכירה משהו מהנשמה שלך. ואפשר להכיר אדם שנים מבלי לפגוש את נשמתו. ואפשר לקרוא ספר אחד, ולהרגיש שפגשת לב. הלב שלי פשוט קד בפנייך. ואני מחבקת אותך חזק חזק ❤️

הספר שנכתב על ידי אילנה דוקס "כשאת הלכת", מספר על לכתה של בתה האהובה אורטל וחברותיה במדבר המלח, הספר סוחף, מרגש ועוצמתי, עד כי אינו יכול להותיר את הקורא אדיש. אילנה הצליחה לקרב אותנו אליה ואל בתה האהובה אורטל, באמצעות כתיבה רגישה, אותנטית, שפה בהירה וקולחת, כך שהקריאה סוחפת ומעניינת. אילנה איננה בורחת מהכאב היא מתארת אותו בעוצמה מצד אחד, ואילו מהצד האחר, לוקחת אותנו אל עבר הבחירה בחיים ובטוב שיש בעולמנו. תודה לאילנה שפתחה צוהר לעולמה האישי מלא הרגישות, האהבה והאופטימיות, ולהתרגש ולהאמין בטוב. יש הרבה מה ללמוד מאילנה ועל כך תודתי. פרופ' מירה קרניאלי