“אתן זוכרות את עץ הזית שראינו בגן הבוטני? אולי מארץ ישׂראל? די עתיק, העץ הזה. גזע עבה, עקום, מחורר. אבל מאותו גזע יוצאים חוטרים חדשים, צעירים, רעננים.”
אִמא משתתקת. הבנות נושׂאות אליה עיניים קשובות, ממתינות להמשך.
ואז בבת אחת פני לסתרקה אורות:
“מאמעניו, מאמעניו! למה לא סיפרת לנו קודם. כל כך דאגתי לך. זה נפלא!” היא מחבקת את אִמא וממטירה עליה נשיקות כאילו שבה להיות ילדתה הקטנה. הבנות מתבוננות בהן בפליאה.
“אתן צודקות,” נענית לסתרקה לעיניים השואלות של אחיותיה. “מה פתאום זית עתיק? הזית הזה שלנו לא עתיק ולא עקום. הזית שלנו ברוך ה’ זקוף וישר וכל כך רענן שהוא מצמיח לנו חוטר חדש. כבר אפשר לחוש בו?” היא שואלת את אִמא. אִמא מניחה את ידה של לסתרקה על בִטנה. אור אחד נוגה בפני שתיהן עד שקשה להבדיל ביניהן.

תוך מיזוג עדין בין דמיון למציאות, ובין דרמות אישיות נוגעות ללב לבין הומור דק, מוליכה אותנו הסופרת בטלטלותיה של משפחה אחת. הקורא מלווה את סבתה של המחברת, מילדותה בגליציה שבסוף המאה התשע-עשרה עד סוף ימיה בימי ראשית מדינת ישראל. צרות הכלל יוצרות  התמודדויות אנושיות נוגעות ללב. בתוכן מצליחה לסתרקה לשמור על שפיות ועל אנושיות ולסייע לסובבים אותה באכפתיות וברגישות.

הסופרת, המשוררת והציירת מרים שורץ היא ילידת ירושלים וחיה בה רוב ימיה. ספריה הקודמים הם הרומן קורות חוה גוטליב (עם עובד 1968); שירים (דגה תשכ”ז); ותען מרים (תשמ”ח), פרוזה, שירה ועיון על התורה; ואל המקום (תשס”ב), קובץ נובלות. קובץ שירים שכתבה במשך עשרות השנים מצוי בהכנה לדפוס.