היא זכרה שבילדותה רצתה להגיע לירח. הייתה מושיטה את ידה על ברוש ופושטת אצבעותיה עוד ועוד, מדמיינת את מגעו הרך והאוורירי או הרטוב והנוזל כחלמון ביצה. היא לא זכרה למה רצתה כל כך, אך זכרה שרצתה – זכרה רצון מהו. עם השנים הלכה תחושת הרצון וקהתה
בה, עד שנעלמה. כל שזכרה היה שרצתה, פעם, ועכשיו היא כבר לא רוצה דבר. מחכה שהימים יחלפו מול קיר לבן, בוהק, מטשטשת את עצמה בעשן או אבקה.
לעיתים נוגעת בהיסח הדעת בקצות אצבעות רגליה או בשקע הקטן בסנטרה, ונזכרת שיכולה הייתה פעם לחוש. כמעט מצליחה לתפוס שארית של כאב או עונג. ”את זוכרת עדיין את הירח?“ אני שואלת אותה, היא מרימה אליי מבט מופתע. ”את הירח“, אני שואלת, ”את זוכרת?“
היא מורידה שוב את מבטה ואוספת את ברכיה אל בטנה, חובקת אותן בזרועות לבנות. שתיקתה מחלחלת אליי, ממלאה אותי וחונקת. אני פותחת את החלון ונותנת לרוח הסתיו להכנס ולרווח בינינו. ”קר“, היא אומרת, ואני אוחזת במילתה ואוספת אותה כחרוז על חוט בשרשרת.

כמו בוגנוויליה על ברוש – ספרה של רוית ליטמן פנחס – אשר נעה בדומה לסיפוריה במעגלי הפסיכולוגיה, ההורות והזוגיות – הוא אוסף של מילים, משפטים וסיפורים שנאגרו במשך שנים רבות, נאספו כחרוזים, ועכשיו הם סוף־סוף שרשרת.