הסכמה פנימית מאפשרת את כל הטוב, מזוככת דרך חיכוך וחישול.
כמו החרב של הסמוראי, עליה להיכנס אל הכבשן, לעבור תהליך התכה, חישול, קיפול, מתיחה וחוזר חלילה, עד שהיא מעובדת לטוהר וזיקוק דחוס מולקולרי.
בהיבט האנושי, זה מלווה בדחיסות וכאב רגשי. אדם מפותח מבין, זוכר ומשכלל הבנה זו לצמיחה. ביכולתו להמיר אנרגיה זו לדלק, המאפשר לו להתעלות ולהתחבר לזרע נשמתו, מהות כוחו ותשוקתו האמיתית.
אין קיצורי דרך, והאמת היא שלא צריך. ברגע שאתה מבין שהקונטרסט והקונפליקט משרתים את התפתחותך, אתה למד לחבק אותם, להישאר בנתיב צמיחה חיובי ולא קורבני, להתמיר אותם ולהמשיך בתשוקתך. בהתלהבות העשייה, הכול פועל למענך.
רוב בני האדם מתוכנתים להימנע מסבל וכאב, וזה מובן. אדם נחוש וממוקד נכנס בהתכוונות אל הכבשן, מתוך הבנה וידיעה שיֵצא מהצד השני מטוהר ומזוכך. זהו תדר החסד, שבמידתו נמדד אברהם.
בסופו של יום, כשהחרב מלוטשת, חדה, מבריקה ומפוארת, יש בכוחה להוות השראה ולהפיח חיים, ולא לקחת אותם.

חרב הסמוראי היא המשך נשמתו, מהותו, קדושתו של הלוחם המתודר על שלום.
יותר משרצה להרוג, רצה לרפא, לעזור ולהפיח חיים.
הוא הבין את קדושת נשמתו.