טראנס פסיכדלי מרעיד את האוטו שלי, כמו בכל בוקר.
אני מגבירה את הווליום עוד קצת בשביל לא לשמוע את הראש שלי, לוחצת על הגז.
בחורה זין עם סיליקון בשפתיים ומשקפי שמש עגולים וגדולים מדי של כוסיות לועסת מסטיק בלעיסות של פרה, יושבת במיני קופר כתומה.
“בת של שרמוטה!” אני צועקת לה.
כאילו בכוונה, בשביל לעצבן, היא נוסעת על שישים.
בטח היא בדרך ליום כיף בתל אביב עם חברות שיש להן בראש חורים במקום מוח.
כוסומו עליה ועל כל האנשים האמידים, המשועממים, שחוסמים לנו את הדרך לעבודה.

בילי, בבוקר יום חול, שגרתי.
זהו החלק השלישי של הסיפור של בילי על עצמה ועלינו, על כולנו.
על איך שאנחנו לוקחים שאיפה ארוכה וצוללים כל יום לתוך עוד יום.
ועוד אחד…