“אני לא מבטיח לכם שכששלוש מאות ושישים העמודים יהיו מוכנים אתם תאהבו אותי. יודעים מה? אני מבטיח לכם שאתם לא תאהבו אותי. אני לא הולך להיות אח שלכם, המאהב שלכם, הבן שלכם. אני בטח לא הולך להיות חבר שלכם. אני הולך להיות המְספר שלכם ואני מבטיח לכם אך ורק דבר אחד – כנות מוחלטת וברוטלית, נטולת התייפיפות. ולמקרה שתהיתם מי זה השמוק הנפוח הזה שמרשה לעצמו לדבר ככה אליכם, מי זה הטיפוס הנבוב הזה, ולמה אתם צריכים לסבול אותו, אז נעים מאוד – אני חיים. ובניגוד מוחלט לשם הארכאי שלי, אני סוג של צעיר נצחי. לא בגלל שיש לי אופי הרפתקני, אנרגייה בלתי נדלית וחוש הומור של ילד בכיתה ו’. פשוט בגלל העובדה הפשוטה שאני מת.”

בתחילת 2007 פונה אריאלה שלף לבני, ומבקשת ממנו שיביים ויצלם סרט הנצחה לרגל יום הזיכרון לזכרו של חיים, בנה, שנפל במלחמת לבנון השנייה. חבורת החברים המגובשת מהימים ההם – התפרקה זה מכבר, וכעת בני מנסה לבחון אם עצם צילומי הסרט יוכלו לשמש מעין “מכונת זמן” שתחזיר את כולם להיות יחד, לימים העליזים של פעם, לפני שהכול השתבש, ולפני שכולם התרחקו זה מזה בגלל ספר שחיים כתב.
ואולי בני בכלל מנצל את הסרט הזה כדי לנקום בחיים על שמירר את חייו עוד מזמן שהיו ילדים?
חיים מת הוא רומן אינטימי שמתכתב עם הכאן והעכשיו מול העבר, עם המיקרו מול המאקרו, עם הקִדמה מול הנוסטלגיה – כשבבסיסו שאלה אחת מרכזית:
איך עושים סרט הנצחה למי שהיה חרא של בן אדם?

דקל אייזן הוא איש הייטק, מרצה, קולנוען, תסריטאי ובמאי, יוצר סדרת האינדי המצליחה “לא משתפים”. בין עבודה במשרה מלאה כמנהל פרויקטים לגידול שני בנים קסומים הוא משתדל בכל שנה לעשות פרויקט אומנותי אחד לפחות.
זהו ספר הביכורים שלו, שהחל במקור כתסריט לסדרה שפיתח בזמן שלמד קולנוע ב”סם שפיגל”.