“בתום כל ביקור בבית העלמין, אני נוהג לעבור בשכונה של פעם, לעצור לרגע אל מול בלוק 116, לצפות בברושים המתוחים עד המרומים, כמו מורים כחיצים על משכנם הנוכחי של הדיירים של פעם.

בשונה ממגדל בבל של המקרא, שממנו נפוצו כל השפות לכל עבר, הרי שמגדל הבבל שלמרגלות מגדל המים של עירנו, הצמיח שפה עברית אחת לתפארתה של העיר ולתפארת הורינו היקרים זיכרונם לברכה”.

הספר מסיר את קורי הזמן שעטפו את תאי זיכרוננו וחושף בכתיבה רגישה ובהומור את האוצרות הטמונים אצל כל אחד מאיתנו, את זיכרונות עברנו, אלה שנכנעו בנעימות לאבק השכחה. הסיפורים הקצרים על ה”היֹה היה” בעיירת הפיתוח הייחודית – נצרת עילית – מעלים מכלול של זיכרונות ילדות משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, הנארגים לכדי שטיח צבעוני המעופף להנאתנו בין תחנות ילדותנו.

מיכאל ויינר עלה ארצה עם משפחתו בראשית שנות השישים. מנמל חיפה הישר אל נצרת עילית של פעם. מכור ההיתוך של חינוך עשיר בגירויים בעיירת עולים עתירת מגוון רחב של תפוצות, דרך שירות ב־8200 והשלמת תואר ראשון ושני במנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים, המשיך לתפקידי ניהול בכירים מאוד בתעשייה הביטחונית, בנמל חיפה ובאוניברסיטת חיפה, שבה כיהן גם כמנכ”ל האוניברסיטה.