“אהבה עצמית, חשבה, כמה נכתב על כך, ספרים שלמים עוסקים בכך, ובימינו ישנה כל כך הרבה מודעות לעניינים כאלה. לאורך שבע־עשרה שנות נישואיה לא היה מקום לכך, היא הייתה עסוקה בגידול הילדים, בתחזוק הבית ובהצטיינות בעבודתה. דמותה הלכה ונגוזה בתוך שטף החיים, והיא הלכה והתרחקה מעצמה. היא הורגלה בתחושת העצבות שעטפה אותה בתוך השגרה. היא הלכה ונבלעה בתוך מערכת יחסים רעילה, הרסנית ומכאיבה ואיבדה את כל הכוחות להיאבק בה. איך אני, אישה חזקה ומלאת עוצמה, שקעתי במקום הזה?”

קרן הביטה לאחור, היא הבינה שאין בה חרטה. כל שלב בחייה, ההצלחות, הכישלונות והקשיים, היה שיעור משמעותי. זו תמונת הניצחון, שממנה צמחה והפכה לאישה שהיא היום. שנים של שתיקה, של מחסומים, של עכבות, של קמילה. שנים שבהן הייתה כעיוורת, ראתה ולא ראתה, הלכה
לאיבוד. רק משבר הגירושין שלה – הבגידה, איבוד האמון, השקרים, משפחתה שהתפרקה – הוביל להתפכחותה. נפשה התעוררה, ראייתה התחדדה, החושים ששותקו שבו והופעלו. היא החלה לנהל מערכת יחסים עם עצמה.

ליאת אבוטבול, בת 49, גרושה ואימא לשני ילדים, נועה ותומר. מחנכת ומורה לספרות עשרים וארבע שנה, שזכתה לחנך דורות של תלמידים. בחייה כמה תחנות חשובות שעיצבו אותה; הורות, חינוך והוראה, גירושיה לאחר תשע־עשרה שנה וצמיחתה מתוך המשבר.

כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בספר זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט.