במשך כ־20 שנה, לקראת סוף המאה ה־20 , נהגה ד”ר נעמי אבנשטיין להשתתף בוועידה השנתית של “האגודה האמריקאית לפסיכותרפיה קבוצתית” בארצות הברית. פעם אחת, במהלך סדנה של דמיון מודרך, הציף אותה לפתע הזיכרון הראשון שלה, מגיל רך מאוד: היא עומדת יחפה על רצפת עץ קשה, רועדת כולה מקור, וגבר במדים מרעים עליה בקולו: “ראוס! ראוס! ראוס!” הוא בועט אותה החוצה אל השלג והקור המקפיא עצמות. היא מביטה למטה ורואה שהיא לבושה בתחתונים ובגופייה בלבד.

זאת הייתה נקודת הפתיחה לסאגה מיוחדת במינה. נעמי החליטה לכתוב את הסיפור של ראשית חייה: הסיפורים של אימה, של אביה ושלה עצמה. כמספרת סיפורים מבטן ומלידה, היא שמרה את היומנים המפורטים שניהלה בנעוריה, ולפני שהוריה הלכו לעולמם הקליטה ראיונות ממושכים עם כל אחד משניהם. מחומרי הגלם העשירים הללו ארגה ויצרה את ספר הזיכרונות שבידיכם. ייחודו של הספר הוא בכך שנעמי נעזרת בתובנות שלה כפסיכולוגית כדי להבין את המניעים של אנשים רבים ושונים שפגשה בשנותיה הצעירות וגם כדי להבין את ההחלטות, המפליאות לא פעם, שקיבלו הוריה יחד ולחוד על מנת לשרוד, ולהציל אותה, כנגד כל הסיכויים.

סיפורה של נעמי לוקח את הקוראים ליוגוסלביה ולהונגריה של שנות ה־30 וה־40 ולכל הקורות את משפחתה בתקופת השואה. לנגד עינינו נפרש סיפור מסע מרתק: היציאה מיוגוסלביה הקומוניסטית, ההפלגה ארצה באונייה המפורסמת “קפלוס” והחיים במדינת ישראל הצעירה. נעמי מתארת בהרחבה את השנים הראשונות בארץ כעולים חדשים חסרי כול, וממקמת את הסיפור האישי בתוך ההקשר ההיסטורי והמדיני: ירושלים אחרי המצור, תקופת הצנע, הווי בית הספר בשנות ה־50 וה־60 , תנועת הנוער, אהבה ראשונה ולבסוף הגיוס לצה”ל והמסלול המאתגר עד לקבלת דרגות הקצונה – רגע הגאווה המשמעותי ביותר בחייה מאז ועד היום.

אחרי שנים רבות בארצות הברית, נעמי שבה לישראל וחיה עם בעלה בירושלים, לצד כל ילדיה ונכדיה.