“עשרה חודשים עברו מאז שהגעתי לארץ. אחרי שני אולפנים וקורס מורים, התחלתי ללמד. לאחר הניסיון הרב שלי בריגה, באחד בספטמבר, הלכתי לבית הספר כמו בפעם הראשונה. נכנסתי לכיתה י’ שלי אחוזת חרדה, אבל התלמידים גילו רצון טוב ולא צחקו על הטעויות שלי בעברית. כנראה התואר השלישי שלי עשה עליהם רושם.

ילדה אחת בכיתה לקחה על עצמה את התפקיד של “אימא תרזה”, בזמן השיעור היא כתבה את הטעויות שלי בדף ובהפסקה הייתה מסבירה לי במה טעיתי ואיך צריך להגיד נכון. עד היום אני זוכרת אותה ומודה לה מכל ליבי.”

רציתי לספר בספר על דרכי כמורה במהלך 52 שנות עבודתי בשתי מדינות – לטביה וישראל – על הקשיים שהיו בדרך ועל התענוג הגדול למרות הקשיים, ובעיקר, על האהבה הגדולה שלי למקצוע ולתלמידים שלי. כל זה על רקע החיים האישיים שלי שהם בלתי נפרדים מעבודתי.

רציתי להראות איך אפשר להתקדם במקצוע, להיות מורה גאה וללכת כל יום לעבודה – לפגישה עם אנשים יקרים לי – התלמידים שלי.