״זהו״, מלמלתי לעצמי, ספק בקול ספק לעצמי. ״זה נגמר”. דמות לא ברורה התקדמה לעברי מאחד ממסדרונות מחשבותיי האפלים ורצופי הפחד. ״עשינו כל מה שיכולנו״, הוא אמר. ״את תישארי בחיים״.

דברי השעות הקטנות הוא לא ספר שמח וגם לא ספר עצוב; הוא משהו באמצע. בין חיוכים שבורים, בכי מרוב אושר ושלל תהיות ליליות ופואטיות. הוא הרגעים הקטנים של הצחוק המתגלגל ללא סיבה מיוחדת, של שיחות הנפש, של ההליכות הלוך ושוב על הקצה, של הרגעים האינטימיים ביותר שלנו עם עצמנו ושל השעות הקטנות שלא נשכח.

לי כהן עדיין מחפשת את עצמה, אבל דבר אחד היא באמת יודעת;
היא זוהרת בחושך, אבל לא בקטע חייזרי. עם ניסיון חיים לא רב וקטעי חיים שכתבה בלילות בלי שינה, היא מוכיחה לכולנו: כשהחיים מאירים לנו פנים אנחנו לא תמיד יכולים לזרוח, אבל דווקא הכאב מאלץ אותנו לקום ולהאיר את דרכנו בתוך האפלה.