מתוך הספר:
אני שולף סיגריה.
הדמות החשוכה צועדת מאחוריי, לוחשת בעורפי.
“הצל”, כך כיניתי אותה. ”אידיוט, אתה כלום ותמיד תהיה כלום…”
אני לוקח שכטה, האוזניים מתחילות לצלצל.
“אימא שלך צודקת בהכול, אתה יודע, אתה באמת אפס,” עוקץ אותי הצל שוב.
אני נושף החוצה והעשן המזדיין נכנס לי לעין, גורם לעיניים לדמוע ולהכול להיטשטש עוד יותר.
“כל מה שאתה רוצה זה תשומת לב ושום דבר לא ישביע את הרעב שלך,” הקול שלו מזמזם בעוצמה באוזניי, “כולם שונאים אותך.”
בלי להסס, בתנועה אגרסיבית אני קובר את הסיגריה הבוערת בזרוע ימין, צמוד לתחתית כף היד שלי.
הגחל הבוער פוגש את העור הוורוד והרך שלי.
אחחחח, אני עוצם עיניים, סוף־סוף מצליח לקחת נשימה, מתענג על הרגע, כל הזעם, כל העצבים, כל הברקים והרעמים, הכול התרכז לנקודה אחת… אני יכול לנשום.

נאור, בחור צעיר, מגיע לתחלופת אשפוז פסיכיאטרי, או כפי שהוא מגדיר אותו, “בית משוגעים עשירים”, לאחר שניסה ליטול את חייו.
בבית החולים הוא מכיר מטופלים נוספים שהופכים באותה עת לקרובים אליו במיוחד. סיפורו של נאור נפרס דרך המפגשים המתקיימים במסגרת בית החולים, בין אם זה עם המטפלים, החברים או שאר המטופלים שאיתו בבית.
הקושי והכאב הגדול שאיתם הוא מתמודד יושבים על טרגדיה שפירקה את המשפחה שלו.
נאור מנסה להרים את עצמו, אך בכל פעם מחדש נופל בחזרה לבור עמוק יותר עד שלבסוף מגיע הרגע שנאור שוב צריך לשאול את עצמו – חיים או מוות?
אורן לוי, בן 25, מתמודד עם מאניה דפרסיה, כותב שירים וסיפורים קצרים. זהו ספרו הראשון שיוצא לאור.

מחלקת לקטורה של ספרי ניב כתבה :
“הספר כתוב בצורה נהדרת, כזו אשר מאפשרת לקורא כמעט להבין אחד לאחד מה עובר בראשו של הגיבור – ראש, מחשבה ונפש שאינם בקו הבריאות, קיום שרחוק ממחשבות הגיוניות ומראציונאליות.
כל זה נכתב, כמעין סתירה מובנית בסיפור, ממקום שקול, צלול כמעט רגוע. כאדם המספר על עצמו – אך משקיף על מעשיו מלמעלה כמי שלא נמצא בהתרחשות.
כך מתקבל ספר מדהים, עוצר נשימה לרגעים, שקשה מאוד להסיר ממנו את העיניים, על אף שהוא מציג לראווה פצע פתוח, מוגלתי, שותת דם ומכוער.”