“… כולם הולכים בתלם, ורק אתה הולך בשדה, ותסתכל עליי נשמע קולה של המטפלת בבית הילדים.” האפיזודה הזו היא רק אחת מתוך שלל חוויות אשר עברו עלי בשנות ה 70. שנים בהם גדלתי בקיבוץ אי שם על גבול הלבנון. בחרתי לספר את הסיפור מתוך נקודת מבט של ילד ולא של בוגר. ילד שחלם לכתוב ספר שיספר את מה שקרה באותן שנים בקיבוץ.
זה הוא ספר סיפורת ולא מסמך היסטורי.
זה הוא ספר שלא בא לבטל את מה שנעשה, אלא להראות פן אחר של החיים בקיבוץ. מצד אחד את חוסר היכולת של המערכת להכיל ילד דעתן ושונה באופיו ומצד שני את הילד את החלומות, את מקומות המפלט את הרגעים העצובים והשמחים. כולי תקווה כי גם אתם תמצאו את נקודות הדמיון תחייכו ואולי אפילו תזילו דמעה (היום כבר מותר) ותמיד תזכרו שלכל אחד יש את הזכות והיכולת ללכת בשדה שלו.
קריאה מהנה.