“יולי… יולי… איפה את? יולי, אני כאן,” מישהו קרא לה, קול מבוהל, רחוק, אבל ברור, ויולי הקיצה בפתאומיות. יולי! היא זכרה את השם הזה. הוא נשמע מוכר, נעים, ממש כמו לחזור הביתה. היא התיישבה במיטה והתאמצה להביט סביבה בעלטה. החדר היה ריק לגמרי. דבר לא זע ולא היה שם איש. זה רק חלום. עוד חלום.
החושך הסמיך הפחיד אותה, והיא מיהרה וכיסתה את ראשה בשמיכה, גופה מתוח ודרוך. הכלבנב שלה התערסל ליד כתפה, והיא שלחה את ידה ללטף את ראשו בניסיון לשאוב ממנו ביטחון. רוח חזקה הרעידה את זגוגיות החלון הסגור ושריקותיה התערבבו ביללות נוראות.”

יולי החטופה אינה זוכרת מי היא, מהו המקום המשונה שבו היא נמצאת ואיך בכלל הגיעה לשם. היא אינה זוכרת מי היא אך אינה מאבדת תקוה. היא פוגשת בחבר ותיק ומוצאת עזרה מכיוון לא צפוי.
מנגד, איו כמעט מאבד את התקווה. המסע שלו נעשה מסוכן מיום ליום, האויבים מתרבים ונדמה לו שהכול פועל נגדו בניסיון לגרום לו לוותר.
האם ימצא את הכוח להציל את יולי ואת היער ממזימותיה האפלות של שליטת אזיליורה? האם אי פעם יצליחו לחזור לביתם?

״כתיבתו של הספר החלה במבצע ‘צוק איתן’, כאשר שהיתי עם ילדיי בממ”ד. הסיפור שסיפרתי להם בהמשכים על ארץ יצורי הכלאיים הסיח את דעתם, ולו רק לכמה דקות, מהמתח והאימה שחוו מחדש בכל התקפת טילים. הדפסתו של הספר נעשתה בעיצומה של מלחמת ‘חרבות הברזל’ כאשר ברקע נשמעו הדי היירוטים של ‘כיפת ברזל’ והנפילות והלב שותת מצער ודאגה לחטופים, ביניהם ילדים רבים, ולחיילים הנאבקים על קיומנו כבני אנוש” (מיכל בר פרו).
מיכל בר פרו מתגוררת כיום באבן יהודה עם משפחתה, שני כלבים ושני חתולים ועוד כמה חתולי-אורח. ביום-יום היא שמאית מקרקעין המשוטטת בכל רחבי הארץ, ובסופי שבוע, בין הבישולים, אלף דברים אחרים והמשפחה, היא מוצאת זמן והשראה לכתיבה. בין כתביה שראו אור: “ביום שלולו בבו מתה”, הוצאת קינג, “חבורת איקס ובית הרוחות”, הוצאת אוריון, “המלך באלגן”, הוצאת אוריון.