“לחץ, פחד, חרדה, פניקה. אני אמור להרגיש את אחד הרגשות האלה. הבעיה היא שאני לא מרגיש את הרגשות האלה. אני מרגיש חי כאילו הייתי צריך להכות מישהו עד זוב דם”

הוא בחור טוב, דווקא, או אפשר לחשוב ככה, אולם מה שקורה סביבו במהלך כמה שבועות – זה כבר עניין של השקפה. היה לו תכנון מדויק, הוא היה ממוקד מטרה – מה שקרה אחר כך זה כבר עניין של בחירות.

‘אפשר להרוג’ הוא ספר שאי אפשר להניח מהיד עד שלא מבינים מה קרה שם באמת. קצב האירועים מהיר, השפה קולחת. דני ז’וקוב הפליא לייצר עולם פנימי של אדם בעל חוקיות אחרת.

“למה לי לשקר? אני הולך לכלא ככה או ככה”.
“אז מי רצח את ההורים שלה?”
“מי את חושבת?”
“היי, אל תתחכם איתי”