”אז יש לנו כבר אוסף חשודים מגוון ולכל אחד מהם סיבה להיפטר מהנפטר. ‘החיים הם כמו משחק שחמט’ אמר הפילוסוף האמריקאי וילסון, ‘אפשר להתקדם על ידי זריקת האחר מהלוח, או להסכים להפסיד כדי לא לפגוע בזולת.’ כלומר השאלה היא איך מגיב אדם למצב מציאותי שאינו מוצא חן בעיניו. הוא יכול לוותר, או לקבלו בהבנה גם אם לא משמחת, או להישאר עם רגשות טינה וחלומות על נקמה. בסך הכול יש בכולנו גם צד טוב וגם צד רע, והשאלה היחידה היא עד כמה אכפת לאדם מזולתו.”

כל כך הרבה שנים פנטזתי על איך אחסל את בעלה המגעיל של חברתי, ובכל פעם שבכתה עד כמה היא סובלת ממנו הרגשתי את ידי הימנית מרימה את החרב שלא הייתה לי נועצת אותה בגופו, ופתאום מצלצל הטלפון בביתי ואני שומעת שהנ”ל כבר ז”ל. מצאו את גופתו על רצפת חדר עבודתו ליד שולחנו. מישהו הגשים את חלומי. כעס? קנאה? שנאה? ומתחיל המרוץ המחשבתי הגדוש בניחושים עד הפתרון.

נירה פדה למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ירושלים, עם התמחות בהומור וסאטירה.
עבדה כעוזרת מחקר באקדמיה למדעים בפענוח הגניזה הקהירית, כמזכירת נעמ”ת, כעיתונאית וגם כמורה לפסנתר.
מתנדבת 25 שנים בעזרה לקשישות, חולי תסמונת דאון וחולי אלצהיימר.
ספריה הקודמים: ”איך לדעתך נראה פושע?” (2004), ”נשברתי באיים הקנאריים” (2008) ו”היומן שלא כתבתי” (2014).

היא הגתה את רעיון הספר בערב חג, בעת שנסעה עם בעלה הביתה.
הם ראו חייל בודד עומד בכביש החשוך והריק ומיד עצרו לקחת את החייל עד פתח ביתו (נסיעה לא קצרה). התיק שלה, עם הכסף והתעודות, היה מונח על המושב האחורי שעליו התיישב החייל. היא החליטה שלא לקחת אליה את התיק כדי לא להעליב אותו בחשדה
רק אחרי שהורידו את החייל והגיעו למחוז חפצם, גילו שהחייל גנב את התיק עם כל הכסף וכל התעודות. היא נזכרה אז בדבריו של ר’ מאיר בגמרא “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” וזה מה שגרם לה לכתוב את הספר.
במי ומתי ולמה חושדים באדם ואיך מחליטים מי מתאים להיות חשוד, מה גורם לאדם לעשות פשע? (האם הוא גנב בתור תודה כי הסיעו אותו הביתה?)
האם מי שרוצה לגנוב או לרצוח יעשה זאת?
מאחר ובגמרא כתוב על אפשרות לסתם שטות – הספר מלא בדיחות, לצד חיפוש הפושע, משום שאיך באמת נראה פושע?