משה אהרון קושצ’בה

היה זה יום חם בקיץ 2002. שלוש שנים עברו מאז פטירתו של משה קושצ’בה, כשילדיו נכנסו אל המחסן הישן בביתם ברחוב הארזים בקרית חיים. לאחר שלוש שנים החליטו להעמיד את הבית למכירה והיה צורך לפנות את שנשאר. הררי ציוד נגרות עמסו את הקירות ושולחנות העץ הישנים. נגרות, אותה אומנות מקצועית שרכש כנער טרום מלחמת העולם השנייה והשואה. המעבר על הציוד הציף זיכרונות רבים, ושם, במגירה צדדית חיכו להם, כהמתנה לקורא, שני אוגדנים. שישים וארבע עמודים מוצהבים העטופים בחוצצי קרטון אפורים וכרוכים בשרוך ירוק דק שהציגו את סיפורו האישי, סיפור הישרדותו את השואה – בשפתו שלו, של משה קושצ’בה.
קודם לכן ילדיו לא קראו או שמעו על קורותיו במלחמה בפירוט כה רב.

עמודים אלה מציגים במילותיו שלו, את סיפורו, סיפור על התמודדות אישית, גבורה, אובדן ותקומה, אך גם סיפורו של עם. המילים של משה מתארות את העושר התרבותי של יהדות פולין טרום המלחמה, אכזריות הצורר הנאצי ותקומת העם היהודי בארצו ישראל.