בימי חורף, כאשר החלונות היו סגורים והשמיים היו כהים וממטירים את גשמם, הצטנפה אביב בכורסה הגדולה וכרכה סביב גופה הצנום שמיכה מצמר רך שאביה הביא לה, כשחזר מאחד מסיבובי ההופעות שלו בארצות ניכר. בינה לבינה קראה לימי השישי־שבת האלה, שבהם הוא היה כולו שלה, “ימי האושר שלי”. את דמות אימה היא זוכרת בעיקר מתמונה אחת קטנה שבה שתיהן עומדות חבוקות על סלע. תמונה אחת ויחידה נותרה לה, תמונה שהשמיים בה כחולים, ומאחוריה כתוב בכתב יד מעוגל: “אביבה, ילדה יקרה שלי, יום אחד תביני. אוהבת אותך לעולם, אימא”.

אובדן טלפון נייד מוביל את אביב, פסיכולוגית שאפתנית ומושקעת בעבודתה הטיפולית והאקדמית, לעצור ולהתבונן בחייה. מכאן נחשפת רשת קורים, גלויים ונסתרים, שנקשרים ונפרמים, מסתבכים ונפתרים. אביב נעה בין לב האורבניות התל-אביבית לבין עיר ששמרה על אווירת עיירה, שדרות, שבה בחרה להשתקע, וזו מחבקת אותה. תנועת ההתרחשויות מפגישה את הקורא עם דמויות עשירות בהיסטוריה שעקבותיה עדיין פועמות בתוככי ההווה הישראלי. בנגיעה דקה, חדה ורגישה רוקמת הכותבת חומות הגנה המתפוררות אט-אט, ואז פורצות קרני אור מלאות תקווה לקראת עתיד מחייך ורך.

זהו ספרה השני של ד”ר שולה פיורה PhD בספרות עברית, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. ספרה הקודם רק עונות נולדות מחדש (תמוז, 1985) זכה להדים חיוביים ולאהבת הקהל.