“לעולם! אבל לעולם!!! לא להיכנע ולא להיתקע על האבחנה שאומרת שאי אפשר. אני אחליט מה אפשר ומה לא.
ואני אחליט להצליח, וגם אצליח. גם אם זה יהיה כרוך במאמץ…
ואם אכשל, זה יהיה כישלון זמני. כי בשורה התחתונה – אני אצליח!”

יוצרת חיים מֵאבק כתוב בשטף ובבהירות, ורשמיו יהדהדו בכם זמן רב לאחר סיום קריאתו.

כשקשה לא תמיד קל לראות בהיר;
לפעמים קל יותר לראות את החיים שלנו דרך חייהם של אחרים.
מה שבטוח מבחינתי הוא שתמיד יש אפשרות אחרת גם אם היא עדיין לא נגלית לעין גם אם ממש נראה שאין אפשרות כזאת.
אני יודעת, ולא כי ניחנתי בכוחות-על (למרות שכך חשבתי כשהייתי קטנה, אבל הפסיכולוגית אמרה שרוב הילדים הנטושים והאומללים חושבים כך כדי להתגבר על קשייהם). אני יודעת כי הייתי שם, ועכשיו אני במקום אחר.
את מה שחוויתי אי אפשר למחוק, אבל לימדתי את עצמי לחיות לצד זה, לא לפי זה. יצרתי חיים אחרים, חיים על הקרקע; לא חיים תלושים ומעורפלים. אני עובדת ולומדת, אני אימא ובת זוג, ואני כותבת כי חשוב לי לומר לכל מי שנמצא בשפל המדרגה שיש אפשרות אחרת. תראו אותי.

בשטף, בבהירות, דרך עיני הילדה, אחר כך הנערה ולימים האדם שהפכה להיות, מגוללת אלכסנדרה ברקוביץ’ את סיפור חייה, החל בילדותה באוקראינה בשנות ה-70 שבה חוותה נטישת אב וחיים לצד אם לא מתפקדת, דרך עלייתה ארצה וקשיי ההתאקלמות בה, הַמשך במעשי האונס וההטרדה המינית שעברה וכלה בהצלחתה ליצור חיים טובים יותר ובהגשמת ייעודה כאשת חינוך על אף כל זאת.