עשרה ימים לאחר שחוויתי דום לב פקחתי את עיניי. חשתי שאני נחנק. רופא שהזעקתי לא הופיע. מה עשיתי? דמיינתי שגמדים קטנטנים נכנסים לעורקיי, שקים מלאי אוויר על גבם, וצועדים אל מוחי. שם הם מרוקנים אותם וחוזר חלילה, ממלאים מחדש ומרוקנים את תכולתם אל מוחי, ה”טיפול” הועיל וחשתי הקלה.
כעבור שעתיים הופיע הרופא. הוא הורה לאחות להגביה את הצד השמאלי של גבי כדי שיוכל להאזין לפעילות ריאותיי. היא ניסתה ואמרה: ”דוקטור, אבל הוא מלא מים, תראה!”
הרופא בדק ואישר את דבריה.
מסקנה: נחנקתי מפני שהנוזלים חסמו את האפשרות שאוויר יחדור לריאותיי, ומכאן שבעזרת הגמדים שדמיינתי רימיתי את המוח ונשארתי בחיים. מאז דום הלב חלפו חמש-עשרה שנים, שבמהלכן היו מקרים שבהם עמדתי למות וניצלתי. מתאוריי ניתן להסיק שהיכולת להישאר בחיים תלויה במידה רבה במעורבות של החולה בתהליך הריפוי.

דוד גפניאל, מדען, בעל תואר שני M.Sc, התמחה במחקר (חלק ממחקריו פורסמו בספרות המדעית בארץ ובארצות הברית).
למד כלכלה, הנדסה, תעשייה וניהול, מדעי המדינה, גישור והוראה.
השתתף בשש מלחמות ישראל ובמרד נגד הבריטים. בעל עיטור לוחמי המדינה.