"'שלום,' אמרה ברשמיות, בטון קפוא, והציגה את עצמה. זקופה, תמירה, עורה שזוף.

המדים הירוקים ישבו עליה כאילו נתפרו למידותיה. שערה הכהה היה אסוף בקוקו מוקפד, כל שערה במקומה. היה לה חיוך מסויג אך שובה לב, מבט חודר, נוקב כזה שקשה להתעלם ממנו.

כשמבטינו נפגשו – החסרתי פעימה. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה, כמעט כאילו מבקש לצאת ממקומו".

בין סערת רגשות מטלטלת של אהבה נכזבת וכואבת, לבין חוף המבטחים – הספר הזה הוא מסע אמיץ של ריפוי.

זהו סיפור אינטימי על לב שנשבר לרסיסים ועל ההחלטה לאסוף את השברים ולמצוא נתיב חדש. בין הדפים נפרש סיפור חיים שמוכיח כי גם מתוך תהומות ניתן לצאת מחושך לאור.

הכותבת בחרה לפתוח צוהר לחייה, לנפשה. עורכת דין בהשכלתה, גמלאית של משטרת ישראל, בחרה במסלול הוראה בתיכון. היא מאמינה כי גם כשאין מזור לכל מכאוב, תמיד יש בידינו את הבחירה כיצד לפעול ולנהל את חיינו.

את המשמעות והאושר המזוקק היא מוצאת בהשקעה בדור הצעיר, בעשייה ערכית ובידיעה שהשקעה באהובים עלינו היא העוגן לחיים מלאים.