בגיל עשר התייתמתי מהוריי. סלדתי מרחמים, ראיתי באובדן חולשה ומוגבלות ורציתי בכל כוחי להרחיק את הכאב. לא הבנתי עד כמה הוא קרוב אליי, עד שאט אט התמלאתי חורים בעצמי.
לימים הבנתי שאני חייבת לעצור. להרגיש את עצמי, להכיר בחורים ולהחליט איך אני מביטה בהם: כנקודות אור, כפתחים לנשימה או כחורים שמרוקנים אותי ומטביעים את נשמתי. בחרתי לנשום דרכם, לכבד אותם ולתת להם מקום, בתקווה שאולי יום אחד יגלידו. ידעתי שיותירו צלקות, והתפללתי שיהיו עדינות, כאלה שאוכל להביט בהן בלי להיבהל.
השירים בספר עוסקים בהתמודדות עם האובדן ועם השלכותיו, בקונפליקטים רגשיים, בתהליכי השלמה וריפוי, בשאלות אמוניות ובחזרה בתשובה. בחלק מהשירים משולב הומור, שממתן ומנגיש בעדינות כאב ומורכבויות מהותיות שפוגשות את כולנו בחיי היום יום.
הספר נשען גם על חוויות ייחודיות ומעצבות שצברתי בעבודתי במחלקה הסגורה עם ילדים ונוער, ומפנה זרקור לתהליכים שעוברים המטופלים בהתמודדות עם גילוי המחלה ועם חוויית האשפוז.
טוען
הזינו סיסמה חדשה
הזינו כתובת דוא"ל וישלח אליכם אימייל עם קישור לאיפוס הסיסמה.
