אהבתי מאד את "בשישי לשישי" (2026), ספרו האוטוביוגרפי של יוני שריר. קולנוען, ארכיטקט ועכשיו גם סופר. לא רק בגלל המיבנה של הספר, שאותו הוא מקבע בשני צירים מרכזיים בפרק הפתיחה (ואליהם הוא קושר אחר כך את פרקי חייו במהלך הכתיבה). אלא ובעיקר, בגלל יכולת הביטוי שלו והשפה רבת הדימויים, בעזרתם הוא מבטא הלכי רוח, רגשות, עליות ומורדות נפשיים ובמיוחד עולמות פנימיים. אם זו תחושת הבדידות כשלמד קולנוע וארכיטקטורה בניו-יורק, ואם זו נחישות הברזל למצוא אתרי צילום שיממשו באפקטיביות את התפישה החזותית של סרטיו. יותר מכל נגעו לליבי הפרקים בהם הוא דולה מראות, פחדים ומחשבות שצפו ממקום-לא-מקום ומזמן-לא-זמן, כשהיה מחוסר הכרה אחרי תאונת אופנוע קשה. ריגשו אותי תיאורי השיבה האיטית מגיהנום הבלהות הכאוטי אל המציאות שהחלה ללבוש צורה, מקומות, שפה ואנשים. הייתי רוצה לראות איך יוני שריר מעבד לקולנוע את הריחוף החמקמק בין דמיון, חלום וזיכרון – לבין המציאות וההווייה הקיומית. סיפור חיים מרתק, אני ממליץ. יהודה סתיו

זה לא רק סיפור על משבר גדול ששינה חיים — אלא בעיקר סיפור על בחירה לקום מחדש, למצוא משמעות בתוך כאוס, ולהצליח לראות גם אור, הומור ורגעים יפים בתוך תקופה מטלטלת. אהבתי במיוחד את הדרך שבה הכותב משלב בין העולם הפנימי שלו לבין אהבות החיים שלו — קולנוע, אדריכלות, אנשים, זיכרונות ורגעים קטנים שנותנים כוח להמשיך. יש בספר משהו מאוד אנושי, כן ולא מתייפייף, אבל גם מלא תקווה. זה ספר שמזכיר כמה החיים יכולים להשתנות ברגע אחד, אבל גם כמה כוח יש לאדם לבחור לא להישבר. לצד הכאב וההתמודדות, יש בו גם רגעים מצחיקים, חמימים ומעוררי השראה, והתחושה שנשארת אחרי הקריאה היא בעיקר של צמיחה, אומץ והערכה לחיים. ספר מרגש, אמיתי ומלא לב, שנשאר איתך גם אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.