באוקטובר 2023 היה היום הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. את המכה הקשה הנחית ארגון חמאס, שליט רצועת עזה שנתפס עד אז כאיום משני ביחס לזירות מאיימות יותר בחזית הצפון ובאיראן. רצועת עזה נתפסה כסוג של מחלה כרונית, לא נעימה, מחריפה בתקופות מסויימות, אך כזאת שניתן לנהל איתה או לצידה חיים נורמליים.

כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל שנאו את רצועת עזה וראו בה סוג של קללה שיש להיפטר ממנה או לכל הפחות למזער את נזקיה. רבין איחל "שעזה תטבע בים" ואימץ את רעיון עזה תחילה בהסכמי אוסלו. מנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון הציעו כל אחד בתורו למצרים לחדש את אחריותה לרצועה ונדחו על הסף. שרון שהיה אחד מאדריכלי רעיון ההתיישבות היהודית ברצועה היה גם זה שפינה אותה. לוי אשכול יזם תוכנית יומרנית לריקון הרצועה מתושביה. נתניהו האמין כי ניתן למזער את העיסוק ברצועת עזה ואת נזקיה , דווקא באמצעות תמריצים כלכליים ויצירת סטטוס-קוו מול שלטון חמאס. רק שניים, דוד בן-גוריון ויצחק שמיר רצו להחזיק בה, לכל אחד מהם היו סיבות שונות בתכלית.

איש לא העריך את עוצמת המכה שתספוג ישראל דווקא מגזרה זאת. הספר בוחן את יחסי ישראל ורצועת עזה בשילוב של מבט היסטורי עם מיקוד על התהליך שהוביל אותנו לאירועי ה-7.10, שראשיתו בתהליך האיסלאמיזציה ברצועה בשנות ה-70' ושיאו בעיוורון שפוקד את ההנהגה הישראלית החל משנת 2014.

אור לביא הוא ד"ר ליחסים בינלאומיים, בוגר אוניברסיטת חיפה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה המתמחה בחקר סכסוכים בין מדינות לארגוני טרור. זוכה פרס קרן ענבר – אל מול הטרור (2017).