אַרְבֵּל וְאָמִיר הֶחְלִיטוּ שֶׁהֵם אֵינָם מְחַכִּים יוֹתֵר, וְשֶׁעַל הַחֻפְשָׁה הַחֲלוֹמִית הֵם אֵינָם מוּכָנִים לְוַתֵּר.
אַחֲרֵי הִתְיַעֲצוּת קְצָרָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, הִסְכִּימוּ פֶּה אֶחָד לָצֵאת לְחֻפְשָׁה לְבַדָּם, בְּלִי הַהוֹרִים וּבְלִי הָאַחִים וּבְלִי אַף אֶחָד, רַק שְׁנֵיהֶם, אַרְבֵּל עִם אָמִיר וְאָמִיר עִם אַרְבֵּל, לְבַד.

הייתי יושב ומביט בהם בזמן שהם משחקים ונפעם מכל מה שהם עושים;
טסים סביב העולם ומצילים את כל החברים שלהם מכוחות הרשע, רוכבים בחלל על גבי דרקונים, הופכים לגיבורי-על ומשתמשים בכוחות האדירים שלהם כדי להילחם בפשע, צוללים אל עומק הים ואפילו גולשים על הגלים הגבוהים, ואחרי מנוחה קצרה יוצאים שוב למסע הרפתקאות סביב העולם – כל זה רק עם חרב, מגן וגלימה וכמעט בלי לצאת מהחדר.
כל אחד יכול לעשות ולהיות כל מה שירצה, אם רק ינסה לחלום ולדמיין.