בעיירת עולים קטנה ונחשלת, בטירת הכרמל של שנות החמישים, גדל ריקו: ילד פרוע, עזוב, יתום על אף שיש לו הורים. אמו משחקת קלפים מבוקר עד ערב, אביו מפליג בים ושב הביתה, חסר סבלנות, פעם או פעמיים בחודש. יום אחד קורה דבר שמטלטל את עולמו של ריקו. אביו מציע לו להתלוות אליו לטיול קצר לצפון. שם, בקיבוץ, הוא מגלה אמת מרעישה: ריקו אינו בן יחיד. יש לו אח. פרי רומן של אביו טרום נישואיו.
שמו של האח – נלו, והוא מבוגר ממנו אך במעט. נפשותיהם של האחים נקשרות זו בזו בקשר מיוחד. שני ילדים שאין להם כמעט דבר בעולם, ואת המעט שיש הם לומדים לחלוק זה עם זה. עולמם – קטן וצר. כל מה שחורג מאזור המחייה שלהם, נדמה כאוקיינוס שאי אפשר לחצות.
באין הגנה הורית, הם הופכים לחברים הכי טובים, אבל לא פחות מכך – גם להורים זה של זה. אלא שהאידיליה נמשכת זמן קצר בלבד.
לפתחו של הקשר הטרי והמיוחד הזה, קשר המאיר את עולמם החבוט של השניים, רובץ אסון גדול, ואי אפשר יהיה להימלט ממנו.

כך היינו הוא ספרו הראשון של משה מרכוס, והוא מוקדש לנתן (נלו), אחיו הגדול.