“בֹּקֶר טוֹב, מִיכַלִּי,” נִכְנַס אַבָּא לְחַדְרָהּ שֶׁל מִיכַל
“מָה תִּרְצִי לִלְבֹּשׁ הַיּום לַגַּן?”
“הַיּוֹם אֲנִי רוֹצָה אֶת הַשִּׂמְלָה הַוְּרֻדָּה,” עָנְתָה מִיכַל.
“אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת לְזוֹ?” שָׁאַל אַבָּא וְהִצְבִּיעַ עַל הַשִּׂמְלָה הָאֲפֹרָה.
“לֹא, אַבָּא! זֹאת בִּכְלָל שִׂמְלָה אֲפֹרָה וְלֹא וְרֻדָּה”
חִיְּכָה מִיכַל וְהִצְבִּיעָה עַל הַשִּׂמְלָה שֶׁרָצְתָה.
“אֲנִי כַּנִּרְאֶה קְצָת מְבֻלְבָּל,” אָמַר אַבָּא בִּמְבוּכָה.

מדוע אבא מביא למיכלי את השמלה האפורה, למרות שביקשה את השמלה הוורודה?
ולמה אבא גורב למיכל גרב אחת צהובה ואחת ירוקה?
אולי אבא לא מזהה צבעים?
כיצד נרתמת מיכלי הקטנה לסייע לאביה?

סיפור אנושי ומחמם לב על קשר מיוחד בין אב לבתו הקטנה, ועל דרכה החומלת והרגישה להכיל את השוני והמגבלה של אביה.

מיכל אלדר, בספר הביכורים שלה, מתארת באופן קסום את התמודדותה של ילדה בת חמש עם הבנת מושג עיורון צבעים, ואת דרכה המיוחדת של מיכל “לסייע” לאביה להתגבר על מגבלה קיימת.