נקשרתי לשיריו של גדעון מיד אחרי שקראתי את הבית השני בשיר הראשון בסיפרו, הוא הולך כך: 'נשמתי כילדה, מקפצת בשדה אביבי, אף שרגליי נישאות בכבדות אופיינית לגילי.' התרגשתי לקרוא כיצד גבר בגילו, מדמה עצמו לילדה מדלגת בשדה פרחים, הדימוי הזה לא יצא לי מהראש זמן רב. והוא כל כך יפה ומרענן בעיני. בהמשך קריאת שיריו, יכולתי לרגע לטעום טעימה קטנה של איך זה מרגיש להיות גבר בשנות השבעים לחייו; עם כל ההישגים, החרטות, הוקרת התודה, הפליאה, חוסר האונים, ההשתוממות וההשלמה והקבלה של הזדקנות הגוף. לגדעון יש את אחת התכונות הנפלאות שמתבטאת כמעט בכל אחד משיריו, והיא הפתיחות והכנות בה הוא חושף את עצמו. וטמונה בה היכולת המופלאה לרגש במילים. לרגעים זה מרגיש קצת לא נעים, אולי אישי מדי, אבל זה סוחף ומרתק, ולמעשה, בכל חוויותיו כל אחד יוכל למצוא מקור הזדהות כזה או אחר. אם זו הבת שכועסת עליו, אם זו הזוגיות החדשה והיפה שבנה ואותה הוא כל כך מוקיר, אם זו תחושת חוסר האונים למול הזמן שאוזל וההיאחזות בעשייה, בכל מי שקרוב, בכל מי שאוהב וניתן לאהוב. שמחתי מאוד להתוודע לשיריו של גדעון, והם מהדהדים אצלי בלב ובראש מאז, ואני מאמינה שלעולם.

הפואמות מציעות מנעד רחב של תובנות פילוסופיות על משמעות היקום, האמונה והקיום, בצד נפילה תלולה והתאוששות מדודה ממכה בבטן ע״י מי שהצטיירה כאשה שאין בילתה, והבת שנסחפה אחריה. חוט השני הזה מלווה את הספר לכל אורכו, אך גדולתו בכל שיר שעומד בפני עצמו ויכול להתפרש בשבעים פנים, ובאופטימיות המשודרת ממנו, שכאשר יש רצון, יכולת וחכמת לב, אפשר לפרוח ממעמקי התהום אל מרומי היצירה, כמעיין המתגבר.