“הבנתי גם שמה שכואב יותר הוא החיים לא-שלי שניסיתי לחיות, הניסיונות לזייף תחושות ורגשות שלא היו שייכים אליי, ההסברים הלא הגיוניים שדחפתי לעצמי לראש למה שהרגשתי, ולאטימה שאטמתי את עצמי בפני כל רגש קטן שעלה בי.” כבר בצעירותה, כנערה, היא יודעת שהיא לא כמו כולן. תחושת הזרות והשוני שהיא חווה בבית הספר, בצבא ובהמשך דרכה לא רק שאינה נעלמת, אלא היא הולכת וגדלה, מתעצמת ואינה מרפה. הסוד השמור בתוכה, זה שאיש אינו יכול לראות או לשמוע, הולך ותופח בתוכה עד שאינה יכולה להכילו עוד, והוא מתפרץ החוצה ומשנה את חייה ואת עולמה כולו.