הייתי קרוב לבימה. רבין נראה לא מרוצה ממשהו. נדמה היה כאילו נזף בשמעון פרס. אבל פרס שר בהתלהבות, מביט לתוך ההמון בעיניים בורקות. מכל עבר מחסומים וניידות משטרה. אבל המנהיגים יכלו להגיע אל מחסום המדרגות וללחוץ ידיים. ליד המחיצות התפתחה קטטה על מקום. הצלחתי להגיע לשורה השנייה, לחוץ בין בחורות יפות ונלהבות. פרס הגיע. הוא הסתובב ליד המכונית ואחר כך ניגש למחסום עם שתי “גורילות” שסובבו כל הזמן את ראשיהן לכל הכיוונים. הבחורות התחילו לצרוח והושיטו ידיים לעברו. פרס חייך בשמחה, לחץ את ידיהן ואפילו ליטף לאחת את הראש. טעמו היה די טוב. יכולתי להושיט את ידי איתן, ולפני שיספיק מישהו לתפוס בכלל מה קורה – לירות לו ישר בפנים. אני חושב שבתוך המהומה הייתי אפילו מצליח לברוח. אבל רק מיששתי את הפאוץ’ שהיה תלוי לי על הבטן ובתוכו אקדח.

שִׁירֶֹּת הוא אוסף של סיפורים וקטעים מיומן חושפני ונועז שמתוארים בו זיכרונות נעורים מרוסיה וחוויות החיים בישראל כפי שחווה אותן עולה מרוסיה השואף להשתלב בחיי התרבות והפוליטיקה בארץ ולהיות סופר עברי.

נאום וויימן – משורר, סופר, חוקר ספרות, עיתונאי, מתרגם (תרגם לרוסית את “סוף דבר” של יעקב שבתאי) – נולד במוסקווה בשנת 1947, בעל תואר שני באלקטרוניקה, עלה לישראל בשנת 1978, עבד כמורה לאלקטרוניקה, נשוי ואב לשניים. נאום מפרסם ברוסיה ובישראל, סיפוריו וממאמריו תורגמו לעברית ופורסמו בעיתונות הישראלית (בכתבי העת “קשת החדשה” בעריכת אהרון אמיר, “גג” ו”נתיב”, ובעיתון “מקור ראשון”). הרומן שלו “דברי הימים של ארץ כנען” היה מועמד לפרס “בוקר” ברוסיה. במאמר ב”עיתון עצמאי” במוסקווה מתאריך 26.2.2000 הוכרז כאחד הסופרים הטובים ביותר בעשור האחרון בשפה הרוסית.

“חומר נפץ איפה שמונולוגים פילוסופיים מתחלפים עם תיאורים של הזדווגויות בסגנון של הנרי מילר…, ספר בולט בגילוי הלב המקסימלי, בשאיפות להגיד הכול בלי משוא פנים ולחשוב עד הסוף. וגילוי הלב הזה הוא יבש, אכזרי, בלי גנדרנות ובלי היסטריה ובלי בכי.”
אנדרי אוריצקי ב”רישומים של מרגינל”, כתב העת “זנאמיה” – “דגל” – מאי 2000

“זיכרונותיו של נאום וויימן לא רק הפכו ללהיט העונה הספרותית ברחוב הרוסי וקיבלו תהודה עם ריח סקנדל בהשראת ההמון הסואן של גיבורי ספרו, אלא, ואיני חושש לטעון זאת, השתלבו בהיסטוריה של הספרות שלנו.”
מתוך מאמר של יבגני סושקין, עורך הספרות של כתב העת “מפתח הלב”, ינואר-אפריל 1999

“למעשה, הסיפור המרתק ביותר בחוברת לא נכתב כלל בעברית, אלא תורגם מרוסית. במעט הגזמה ניתן לומר כי כדאי לרכוש את האנתולוגיה הזאת ולקוראה ולו בשביל הסיפור ‘יודופיל’ מאת נאום וויימן. הסיפור החכם, העצוב והמשעשע הזה כתוב בדקות ובהומור, וכמה מסיפוריהם של הסופרים הצעירים הכלולים בחוברת נראים לידו כרקדני הורה חובבנים ליד רקדן מלהקת הבלט של הבולשוי.”
מתוך מאמר שכתב פרופ’ אברהם בלבן, משורר וחוקר ספרות, “הארץ” 12.9.2007