“אלה נכתבת לי כמו סוג של שיר או ענן. היא פסיק, היא נקודה, היא רווח. רווח נקי. אני חושבת עליה הולכת ומתקרבת לעברי בהליכת השחייה שלה, חרישית כמו נוצה. אני שומעת אותה מקישה לי על הדלת, כמו ענבל שמחפש פעמון, ומשאירה לי עלה כותרת או מילה על הסף. אני אוספת אליי בזהירות את כל המילים שלה, כמו ילדה קטנה שמלקטת בעדנה פירות יער של חורף בסלסלה נצורה ומקושטת… … בבוקר, כמו נס, אני מגלה עוד מספר שורות חרישיות על המקלדת שלי, כמו צלילים זכים שהשאיר פסנתרן על פסנתר שאיננו שלו.” דפנה היא סופרת מתחילה, המקלפת פיסה אחר פיסה מנפשה בזכות אישה מסתורית ומיוחדת. בכתיבה מכשפת הדמויות כמו מתעוררות בראשה לחיים ונרקמות להוויה. העלילה נעה בין חייה של אלה, הדמות הראשית של דפנה, לבין אלו של דפנה עצמה, הנכתבים לסרוגין ומאפשרים להציץ פנימה אל תוכם של עולמות אחרים.