הקריאה בשיריו של עומר מחוללת משהו חשוב ביותר, מצרך ההופך לנדיר בקורותינו היום. היא מלמדת אנושיות עמוקה, חמלה ואהבה. מבעד למסווים ולמחיצות שאנו מקימים בחיים, נכנסות המילים האלה ומלמדות אותנו פרק בהלכות רגשות.

“שירה פיוטית ופתוחה לשמיים,
שירה שפעם תישאר אחרי שאלך.
שירה שפתאום תתמוגג ותעוף עם רוח דרומית,
ואז יישאר ממנה רק ריק שהוא הכול.”

שירה כזו אינה מתפוגגת. היא עוברת ישירות ללבבות הקוראים ומוצאת את משכנה שם, והם יעבירו אותה הלאה, עם כל הטוב שהעניקה להם.
יעל גורי