אני ציפור

בְּיַלְדוּתִי הָיִיתִי נִפְעָם
מִצִּפּוֹר דּוֹאָה בְּאֵינְסוֹף שָׁמַיִם,
אֶבְרוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת עַל מֶרְחֲבֵי אֲפָרִים,
צוֹפָה אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְסוֹרֶקֶת אֶת הָאֹפֶק.

הַדְּמָמָה מַכָּה בְּפָנַי, וְהַשֶּׁקֶט מַשְׁרֶה רֹגַע מְהַפְּנֵט.
תְּחוּשַׁת עַל־אֱנוֹשׁ נִמְסֶכֶת בְּכָל אֵיבָרַי.
הָרוּחַ עוֹבֶרֶת עָלַי, מְלַטֶּפֶת כָּל נִים,
אֶת נוֹצוֹת הַכְּנָפַיִם, אֶת הַפְּלוּמָה הָרַכָּה.
אֲנִי חָשׁ קַלִּיל, מְשַׁיֵּט וְשׁוֹלֵט,
כָּל כִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת בַּמֶּרְחָב,
מִתְרוֹנֵן מֵאשֶׁר נִכְסָף,
אָפוּף חַבְלֵי כִּשּׁוּף
שֶׁל מָעוֹף חָפְשִׁי
לְלֹא גְּבוּל, לְלֹא
גְּבוּל, לְלֹא
גְּבוּל…

שירתו של צביקה שחם היא שירה המבקשת מעוף, מייחלת להגיע אל “אינסוף שמיים”, אל מרחב ה”ללא גבול”. בלשון עשירה, בוטחת, רבודת מצלולים ומטפורות, המשורר יוצא למסעות נהדרים, חכמים ורגישים מאוד שבהם הוא מבקיע מעוף אל נוף העמק (“בֵּין מִרְוְחֵי הַבֶּקַע נִגְלֶה הָעֵמֶק, מֵגִיחַ מִתַּחְתִּית הַיָּמִים”), תר אחר אמונה, מעמיד “מצור לגיונות על גני האלוהים” ובו בזמן משווע “לִישׁוּעַת הָאֵל שֶׁנָּמוֹג בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה”. זאת שירה אישית ואוניברסלית בו זמנית – “הַיְּצִירָה וְהַחַיִּים הֵם שְׁנֵי צִדָּיו שֶׁל אוֹתוֹ מַטְבֵּעַ”, כותב שחם – שבכל שיר ושיר מקופלת אמת. “הַשִּׁיר אָמוּר לַחְשֹף וּלְקַלֵּף שְׁכָבוֹת”, מלמד אותנו שחם ומצליח לחולל בכל אחד מקוראיו תנועה קטנה של מבט ורגש, וזה נפלא.
(יקיר בן-משה)