“כן,” ענתה בשקט, “אני מסודרת עם הדלק.”
והוא, בשקט ובאדיבות כלשהי, “אני מקווה שאת לא מחפשת לעצמך אקשן, אז תנהגי רגיל, בלי תרגילים כי הדבר הכי קל יהיה לירות בך, לזרוק אותך בצד הדרך ולהיעלם עם מכוניתך.”
וענת – לא מתבלבלת ואומרת לו, “תשמע שמנדריק, אתה באמת עם אקדח, אחרי שהרגת את שני הליצנים שם למעלה, ואתה כנראה רציני בכל מה שאתה אומר ועושה. אבל אני הייתי ביחידה פרועה בצבא, ואקשן היה השם השני שלי. ואם הייתי רוצה אקשן הייתי דורסת אותך כשנופפת עם האקדח צעצוע שלך – שם באמצע הכביש, והייתי ממתינה למשטרה. ועוד משהו שאני רוצה להגיד לך – שלפי מצבך אתה אולי יכול לירות בי, אבל לנהוג עם נזילת דם כזו שכבר מילאה לי את האוטו, תוכל להגיע מקסימום לבית הקברות הישן. אז אם אתה רוצה שאציל אותך, שב בשקט ותענה על שאלות. תוריד כבר את האקדח כי אתה לא קשור ובמהירות הזו, אם אבלום באופן פתאומי, אז הגברבר הפצוע עם אקדח הצעצוע יעוף דרך החלון לכביש. ואחר כך אשמח לדרוס אותו ולקבל מחיאות כפיים מהמשטרה.” ובאותה נשימה היא שואלת, “מה שמך?”
והוא מסתכל בעיניה ואומר, “סימון.”

“לשכוח את זהבה” הוא ספרו השני של המחבר אהרן אורדן, והוא אכן המשכו של הספר הראשון – “ניחוח תפוח” מפרי עטו שראה אור זה לא מכבר.
גם ספר זה מכיל סיפורי מקרים אשר הובאו למשרדו, לטיפולו או לידיעתו.
מקרים וסיפורים אלו הועלו על הכתב, תוך שינויים או תוספות כיד הדמיון, בין מחמת עקרון הסודיות, ובין להקלת הבנת האירועים.
כל מקרה וכל סיפור וסיפור נחים בחלקם על אדני עובדות שקרו וטיפוסים שהופיעו בכל אירוע ואירוע מהמתואר בסיפורים, החל בנשים קטלניות במישורים שונים של החיים, וכלה בנשים אוהבות ומה שביניהם – עמך חולמים, נדבנים וסתם עוברי אורח בערוצי ההיסטוריה.

אהרן אורדן, יליד ישראל, משפטן במקצועו משך שנים רבות, אב לילדים וסב לנכדים, נשוי למשפטנית אסתר אורדן.