כַּאֲשֶׁר לִיאוֹ הִתְקָרֵב אֶל הַשְּׁתִיל, הוּא גִּילָּה שֶׁהוּא נִרְאֶה חָלוּשׁ וְחִיוֵּור וְהֶעָלִים שֶׁלּוֹ שְׁמוּטִים מַטָּה.
“מַדּוּעַ אַתָּה נִרְאֶה לֹא טוֹב?” שָׁאַל אוֹתוֹ לִיאוֹ בִּדְאָגָה. “מָה קָרָה לְךָ?”
“לֹא יָשַׁנְתִּי בִּכְלָל בַּלַּיְלָה”, עָנָה הַשְּׁתִיל. “הָיָה לִי קַר וּקְצָת רָעַדְתִּי, וְעַכְשָׁיו אֲנִי מַרְגִּישׁ חַלָּשׁ מְאוֹד”.

כשליאו מגלה שהשתיל האהוב עליו חולה, הוא מחליט לעזור לו ככל שיוכל. השניים יוצאים למסע מרגש, שבמהלכו יפגשו אנשי מקצוע שונים אשר יתרמו, כל אחד ואחד, מניסיונם ומידיעותיהם להצלת השתיל, וכן ילמדו אופטימיות, חמלה ואהבה מה הן.
האם יצלח מסעם?

ספר זה נכתב לזכרה של בהירה חלפון ז”ל, סבתא של ליאו ואימה של הכותבת.