נצמדתי לדופן השמאלי של השולחן. נשענתי עליו, הכנסתי יד מתחת לחולצה וכשהוצאתי – היד הייתה מגואלת בדם. אז הבנתי שהאגרוף החזק שהצליח להעיף אותי לרצפה היה מירי של אותו האדם שעמד מולי. הוא זה שירה בי.
מייד הבנתי שזה מחבל, ומאותו שבריר שנייה לא היו לי מחשבות, המוח שלי היה חלול וריק מתוכן. כל מה שחשבתי עליו הוא לנשום, אני חייבת לנשום.

החלטתי לכתוב את כל מה שלא העזתי לספר לכם, את מה שלא יכולתי להגיד לכם בעל פה.
רציתי, באמת שרציתי. אבל לא ידעתי איך.
רציתי שתחשבו שהכול בסדר, שאני בדיוק אותו הדבר, רק שזה ממש לא נכון. שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.
אז החלטתי לכתוב את מה שקרה. את החלומות, את המחשבות, את העובדות, את המקרים ואת מה שהרגשתי באמת.
בתקווה שתבינו, תפנימו ואולי גם תסלחו.

שרה וטורי, נשואה ואימא לשלושה ילדים מדהימים, היא אישה ואימא שלא שונה מאף אחת אחרת, מלבד העובדה שנפגעה בפיגוע איבה והפכה להיות גם נושאת ה”שלט” הפוסט טראומה.

היום יותר מתמיד היא רוצה לצעוק שלולא הטיפול שעברה, המשפחה הפרטית שלה (ויקטור בעלה והילדים שלה מאור, קרן וגבי) והחברים הקרובים – לא הייתה יודעת לחזור למסלול חייה. הפוסט טראומה קיימת, אבל היום היא כבר לא מנהלת אותה. יש לה כלים לדעת להתמודד איתה.

שרה חזרה היום לתפקוד מלא, בבית ובעבודה. היא הצליחה, ואין שום סיבה שגם אחרים לא יצליחו.
זהו ספרה הראשון.