“כבר בגיל צעיר הבחינו הוריי ש”יש לי ראש”, כפי שהם נהגו להתבטא, לכן צירפו אותי ל”חידר” שבו למדו בנים בלבד. שם למדתי את ה”אלף-בית” ולקרוא בעברית. הייתי רק בת חמש, הקטנה מבין כל הבנים שלמדו שם, אבל “שֵׁדה” אמיתית. הרבי נהג לומר שעם יכולת כמו שלי חבל שאינני בן, כי הייתי מגיעה רחוק.
בתום שנה אחת ב”חידר” החליטו הוריי שהגיע זמני להתחיל ללמוד בבית הספר, אך כאן הייתה להם בעיה – גיל הקבלה לכיתה א’ היה שבע ואילו אני הייתי רק בת שש. מה לא עושים הורים שמאמינים שיש להם בת יוצאת דופן בכישוריה? טיכסו עצה והצליחו לזייף איכשהו את תעודת הלידה שלי. כך גדלתי בין יום בשנה.

הימים ימי תחילת המאה העשרים, וחנה דיסטנפלד, ילידת כפר קטן ברומניה המלוכנית, עושה את צעדיה הראשונים כתלמידה מן המניין. בת לאם אדוקה אנאלפביתית ולאב משכיל ובעל מחשבה חופשית, אורגת חנה מגיל צעיר חלומות גדולים של מצוינות ושל הגשמה עצמית.
בגיל שמונה-עשרה היא עוזבת את ביתה המגונן ויוצאת אל הלא-נודע, לעיר הגדולה צ’רנוביץ, שם היא פוגשת את אהבת חייה. אולם אושרה, הרצוף מלכתחילה אובדנים ואתגרים, נקטע באחת עם פלישת הגרמנים לרומניה וגירוש יהודי בסרביה ובוקובינה לטרנסניסטריה, אותה ארץ גזירה שכונתה בפי החוקר האמריקני יוליוס פישר בשנות השישים, “בית הקברות הנשכח”.
לאחר שלוש שנים של מלחמת הישרדות בלתי פוסקת, בהן יבואו לידי ביטוי תושייתה ועוז רוחה, חנה קמה כעוף החול מהאפר, משקמת את חייה ומגשימה את חלומה הגדול, לעלות לארץ ישראל.
בשפה עשירה ומפורטת פורסת חנה את זיכרונותיה, מהם טובים ושמחים ומהם קשים וכואבים, ומציגה בפני הקורא עולם שאסור שיישכח מלב.

אימי חנה כתבה את סיפורה ברומנית. תרגמתי אותו לעברית, תוך הקפדה יתרה לשמור על אותנטיות המקור. מלאכת התרגום הייתה עבורי מסע מרתק ומטלטל, אל שורשיי ואל נבכי עולמה של אימא, הזדמנות נדירה להכירה כאדם וכאישה, אמיצה, גאה ולוחמת לבלי חת.
יונית קפלן