“כאן סוף דרכה על פני האדמה. כאן בדיוק. אפילו לחשוב אינו מסוגל, דוחה בשתי ידיים כל מחשבה. רק לברוח. לאן. רחוק רחוק. לצפת. לחרמון. זה אחז בו באמצע החזה, בצורה אנכית, כאילו בלע מגבת רטובה ומגולגלת, ומישהו סוחט אותה בתוכו וסוחט.
במאמץ נעמד על ברכיו, ליבו מטלטל את חזהו בכאבים, והציץ במוריה שלו. האם היא חלתה? נאנסה? נרצחה? נחנקה? הורעלה?
מי עשה לך את זה, מאמא’לה שלי. מי יכול היה לעולל לך מוות נפשע כזה. בדווי? עובר-אורח? מטורף? למה לא התקשרת כל השנים? למה ויתרת עלינו? הרי היית מקודשת לי. היית השיבולת האחרונה בשדה”.

זהו סיפורו של נוח (נוי), שחי בתל אביב וקצת בקיבוץ לחוף הים.
סיפור של מי שנטש את כל חייו המוכרים, את בת זוגו הקודמת ואת בנו, ועבר לחיות ולעבוד ביער, וזאת כדי לחפש אחרי אשתו החדשה, שאבדה לו במהלך טיול משותף. סיפור העלילה מתאר את התמודדותו האינסופית ועקשנותו הסיזיפית למצוא אותה. אט אט הוא מאבד את שפיותו, אך מצליח להעמיד פני שפוי כשהוא פוגש בני אדם.
לא אחת הוא תוהה, האם תזוזה במוח זהה בעוצמתה לאסון טבע.

יעקב בוצ’ן חי בכפר, בעמק חפר. בוגר בית ספר לאמנות בתל אביב.
עוסק בכתיבה, בגרפיקה, בעיצוב תערוכות, בציור. פרסם עד כה שמונה-עשר ספרים. זכה בשישה פרסים ספרותיים.