“הֵי, לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?” שָׁאֲלָה אִמָּא בְּמַבָּט מֻפְתָּע.
“אֲנִי יוֹצֵא לְמַסַּע קִנּוּחַ,
אֲנִי הוֹלֵךְ לִלְמֹד אֵיךְ לְקַנֵּחַ אֶת הָאַף.
בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁגְּבֶרֶת נַזֶּלֶת תָּבוֹא לְבִקּוּר,
אֵדַע לְקַנֵּחַ אוֹתָהּ הַחוּצָה וְשֶׁתָּעוּף לְכָל הָרוּחוֹת…”
“רַעְְיוֹן מְצֻיָּן,” אָמְרָה אִמָּא,
“אַל תִּשְׁכַּח לָקַחַת אֶת הַוּוֹקִי טוֹקִי שֶׁלְּךָ.”

זה סיפורו של ילד שמתמודד עם “גברת נזלת” ויוצא למסע, על מנת ללמוד איך לקנח את אף בעצמו.
ללמד ילד לקנח את האף זו משימה לא פשוטה, בוודאי כשהדבר כרוך בנושא שנחשב “מגעיל” כמו נזלת.
סיפור זה משקף לילד בהומור ובאופן מעורר הזדהות את הבעייתיות בהיותו מנוזל ואת האופן שבו יוכל, על ידי כמה פעולות פשוטות, להתגבר על ‘גברת נזלת’ המטרידה.

הספר נוצר בשיתוף פעולה מרתק בין אורה, החמות והסבתא, לשרון, הכלה והאמא של שניים מהנכדים.
הסיפור מזמן נושאים רבים לשיח הורה-ילד.

“תַּגִּיד, דּוֹד-סוּס, אַתָּה יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתִי אֵיךְ מְקַנְּחִים אֶת הָאַף?”