אֲנִי לוֹקַחַת אֶת אַרְנָבוּשִׁי הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלִּי לְמִטָּתִי,
וְאִמָּא אוֹ אַבָּא מְסַפְּרִים לִי סִפּוּר לִבְחִירָתִי.
אֶת מְנוֹרַת הַלַּיְלָה מְעַמְעֲמִים
וְלוֹחֲשִׁים לִי: “חֲלוֹמוֹת נְעִימִים.”
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁעֵינַי נֶעֱצָמוֹת,
אַרְנָבִי לוֹחֵשׁ שֶׁהוּא מֵהַחשֶׁךְ חוֹשֵׁשׁ,
וַאֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ וְשָׁרָה לוֹ שִׁיר עֶרֶשׂ.
אַרְנָבִי הִתְחִיל לָשִׁיר וּלְמַלְמֵל עַד שֶׁעָצַם אֶת עֵינָיו,
וַאֲנִי פִּהַקְתִּי, וּלְתוֹךְ חֲלוֹם שָׁקַעְתִּי…
וּבַחֲלוֹמִי עוֹלָה הַהַצָּגָה: “הַמִלָּּה שֶׁאָבְדָה בְּמַמְלֶכֶת אִי שָׁם”.

שמי מיכל עינב, תושבת שדרות, עבדתי כמחנכת בגן ילדים במשך ארבעה עשורים. במסגרת עבודתי בגן שמתי לי למטרה להנחיל לילדים את השפה העברית, ושינונה היה חלק נכבד בסדר היום. בתהליכי ההוראה האדרתי את המילים שנכתבו בכישרון רב בשירי הזמר העברי ובספרי ילדים. הספרים הינם עבורי בית ספר להעשרת מילים, ידע ודמיון. כשפרשתי מעבודתי החינוכית רציתי ליצור לילדים משהו שייגע בעולם החווייתי שלהם, ילָמד, ירחיב את האופקים שלהם ויעשיר את שפתם, וכך נולד הרעיון לכתיבת הספר: המילה שאבדה בממלכת אי שם.