המיוחדים שלי

בשעות הבאות לא נתנו לרונית לראות את הילדה. אני לא שאלתי איש ונכנסתי אל הפגייה. זיהיתי מיד באיזו מן העריסות הסגורות והשקופות נמצאת בתי, וזאת לאור ההתקהלות שהייתה סביבה.
רופאים, אחיות, מתמחים ואפילו סטאז’רים, כולם הצטופפו לראות את הילדה. חשתי כי הם מסתכלים עליה כאילו הייתה אי.טי. – חבר מכוכב אחר.
הסתובבתי ויצאתי משם עד שתירגע המהומה. בחדר מצאתי את רונית נתונה במרה שחורה. “ידעתי… ידעתי…” התייפחה בשקט.
שנינו נמנענו מלומר את המונח המפורש – ‘תסמונת דאון’, וברור היה כי לא ננקוב בו אלא אם ייאמר באופן מפורש על ידי הרופאים.
בעוד אנו מעבדים את הרגשות המעורבים והמתעתעים, לקחו הרופאים בפגייה דם טבורי מבתנו, וערכו בדקדקנות שורה של בדיקות בגופה הקטן.

הפור נפל, האקדח שהונח במערכה הראשונה, ירה במערכה האחרונה, ופגיעתו קדחה בליבנו חור.

החיים ברצף – בתוך המולת החיים, בין שפיות למיוחד, כדאי שנלמד לקבל ולהכיל את השונה.
מותר להביט הצידה ולראות מי זקוק לסיוע; עלינו לחזק את החוליה החלשה. הגיעה העת לשנות את הסטריאוטיפ.
מיוחדים זו לא עוד סתם מילה, זו תפיסת עולם!

כך התחיל סיפורנו, סיפור אמיתי שעדיין מתרחש במציאות חיינו עד לימים אלו ממש; מעולם לא בחרתי בו, אך ככל הנראה זהו גורל משמיים שהחליט לעצור את כל חלומותיי ולפתוח לי צוהר לעולם של יצירה, אתגרים והתמודדות אינסופית.
ספר ביכורים ראשון מסדרת המיוחדים של שלומי.

קוראים לי ילד מיוחד

מסידרת המיוחדים של שלומי

שָׁלוֹם.
קוֹרְאִים לִי תֹּם,
וְאוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֲנִי יֶלֶד מְיֻחָד.
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד…
אֶשְׂמַח אִם נַכִּיר זֶה אֶת זֶה בַּהֶמְשֵׁךְ.

תם, ילד על הרצף האוטיסטי, משתף את הקוראים בחוויותיו ובקשייו. הוא מסביר מהו אוטיזם, כיצד הוא בא לידי ביטוי ומה יכול לסייע לו להתגבר על הבדידות.
ילדים עם אוטיזם חווים קשיים חברתיים רבים בשל קושי במגע ובתקשורת עם סביבתם. רבים טועים לחשוב שההסתגרות נובעת מהעדפה, אולם למעשה שילוב והימצאות בחברה תורמים מאוד ליכולותיו החברתיות של הילד המצוי על הרצף האוטיסטי וכמובן למצבו הנפשי.