המדריך לנשים בלתי נראות
כל מי שרוכש את ספר השמע מקבל במתנה ספר שמע שמרכז בתוכו רק את סיפורי הילדים לשמיעה מהנה 🙂
איך יתכן שאשה, מנהלת מחלקת הטקסים של עיריית ירושלים, שכל ירושלמי שני יודע מי היא, רקדנית, כוריאוגרפית, ציירת, סופרת ורבת כישרונות, מרגישה שהיא בלתי נראית? כל מי שמכיר את ליבי, היה צריך לשפשף את עיניו כשליבי בחרה להכניס את הקוראות.ים לחדרי ליבה ולכתוב את המדריך האישי שלה לנשים בלתי נראות.
“המדריך לנשים בלתי-נראות” מאת ליבי ברגשטיין בהוצאת “ספרי ניב” מזמין את הקוראות.ים להצטרף אל המסע המרתק של ליבי, שמתקיים בו-זמנית עם החוויות שחווה אליס בארץ הפלאות.
דרך סיפורים אישיים, תובנות, ציורים וסיפורי ילדים מלווים ציטוטים מהספר הקלאסי של לואיס קרול ובאיורים של ג’ון טניאל, עורכת ליבי מסע שנועד לגלות מדוע מאז ומעולם מרגישה בלתי נראית, והכי חשוב – ללמוד איך לעשות טרנספורמציה ולזמן הרגשה חדשה.
ליבי מספרת: “איך עושים את זה? זה נשמע לי מפחיד. החלטתי להתגבר על הפחד ולצאת לדרך. באיזו דרך עליי ללכת שאלתי את עצמי? עניתי לעצמי בשפה של אליס: ‘לא אכפת לי, כל עוד אגיע לאנשהו’. בלי לחשוב שנית עשיתי סיבוב של 180 מעלות. בהתחלה הרגשתי קצת סחרחורת. יצאתי למסע בלי לדעת איך ולאן ולכמה זמן, בלי מזוודה בלידרכון. לקחתי איתי רק ספר סקיצות שחור ובו, בעמוד הראשון, הנחיות בלבד. במרכז העמוד השני כתבתי:
המדריך לנשים בלתי-נראות”.
"מדריך לנשים בלתי-נראות' . בחרתי באופן לא מודע את מועד הקריאה ומיקומו: חדר ילדותי ונעוריי בבית הורי (מזה 33 שנים בית אמי). לא היה לי קל. נכנסתי ביחד עם ליבי למחילה של אליס, שוחחתי עם הדובים הלבנים והחומים, הנקיים והמלוכלכים. דיברתי עם הכאבים במערה הנעולה. נהנתי מהאיורים הקסומים, הזדהיתי כל כך עם סיפורי הילדים הרגישים ובעלי המסרים. נעצבתי כל כך בכל הלוויות. פשוט הרגשתי שאני במסע החיים שלי. וזה זרק אותי להתמודד עם כאבים לא פשוטים בדיוק במקום בו הייתי צריכה לעשות זאת.
תודה לליבי שנתנה לי את ההזדמנות. בהחלט הצצתי לתוך הבטן, איבחנתי געגועיטיס ויצאתי למציאות עם אבני השלום.
קראתי את ספרה של ליבי בנשימה אחת. מצד אחד היה לי קשה ועצוב לקריאה ומצד שני, העיבוד של הארועים שהיא עשתה הוא כל כך מיוחד ונותן אור ותקווה. ליבי בכתיבתה מעוררת השראה ומיוחדת בכתיבתה האמיצה. כקורא עברתי תהליך שטרף מחשבותיי והפך את הקרביים. קראתי את הספר הזה ממש בהמשך לספר של גרוסמן 'איתי החיים משחק הרבה' שמספר על יחסים בין אמא לבתה ועל בתה ששילמה מחיר כבד על בחירה שאמא שלה עשתה (ושלמעשה מחקה אותה ). מצאתי קווים משיקים בין שני הספרים, וכל אחד נושא מטען כבד שטלטל אותי וסיפורים שהשאירו אותי ללא אוויר. מרתק לקרוא את הקדמה של ליבי על הספר - רעיון החלוקה לנושאים ושקיות לפי צבעים. הכאב, הלוואי ולא היה, אך בעיבודו, יש ריפוי שמאפשר להמשיך לקום בבוקר. תודתי לליבי שהעלתה לכתב ופרסמה ספר משמעותי זה.
ספרים נוספים
טוען
