מהקומה השנייה בין העמודים והקימורים שעלו ממעקה האבן של המרפסת נגלה עד קצה האופק האוקיינוס האטלנטי במלוא הודו, ולמטה, בחצר החיצונית, השתרע כר דשא עצום ובו ספסל אבן, ואורחי המעון התהלכו בחצר באיטיות אנה ואנה. על הספסל נגלה לו מראה אשר אלמלא מעקה האבן שנאחז בו היה מתמוטט. ישבה עליו אישה אשר נדמתה לו כלורה, אותה ישיבה ואותו מקל עיוורים שנשען על רגלה. ולתדהמת החבורה שמט ארתור את כל שהיה בידיו ורץ לאורך המסדרון לגרם המדרגות העתיק ודילג כצבי על פני שתיים ושלוש מדרגות, הגיע לרחבת המבנה העתיק ורץ במורד המדשאה שהשתפלה לכיוון הצוק שבו נסתיימה החצר והחל האוקיינוס, נעמד לפני האישה ונפל על ברכיו ולא הוציא הגה.
למולו ישבה לורה. היא הניעה את ראשה ימינה ושמאלה כשצווארה מתוח, נושמת עמוקות את האוקיינוס ואת ארתור, ולוחשת כלא מאמינה, “ארתור, זה אתה?”
ארתור לא התאפק, הניח ראשו על ברכיה ופרץ בבכי.
היא חפנה פניה בידיה, והחלה להתנודד קדימה ואחורה תוך כדי השמעת נאקות כאב.
(מתוך הסיפור “פגישה עיוורת”)

הבן יקיר לי הינו ספר רביעי פרי עטו של המחבר (הקודמים לו “ניחוח תפוח”, “לשכוח את זהבה” ו”ארבע מלכות”).
הספר כולל אוסף של מקרים, אירועים ופרשות שבאו מלפני המחבר במסגרת עבודתו כעורך דין. מחמת צנעת הפרט ועקרון שימור הסודיות הרי נלקחו בידי המחבר עובדות היסוד של כל סיפור או מקרה שבאו לפניו, ועליהן בנה המחבר, כדרכו בספריו הקודמים, “בניינים” ו”עולמות” כיד הדמיון הפורה, ואלה הפכו לקובץ הסיפורים הרביעי.

אהרן אורדן, יליד ישראל, משפטן במקצועו משך שנים רבות, אב לילדים וסב לנכדים, נשוי למשפטנית אסתר אורדן.