“צריך לטפל בפצע פתוח, אחרת הוא יזדהם והמצב יחמיר, אתה בוודאי יודע זאת.”
“המחשבות הורגות אותנו.”
“גם החיים.”

צעירה חביבה מבחינה בזוג קשישים ישובים על ספסל, סמוך למסעדה שבה היא עובדת. השניים נראים מסכנים ומנותקים, חסרי בית, חסרי זמן, ריקים. כדי למלא קמעה את נפשה, היא מגישה להם שקית נדבה, מעט דברי מאכל בתוכה.
סיפור חייהם נחשף ונפרס על פני העבר, ההווה והעתיד.
מהי התרומה שלהם עבורה? עבור עצמם?

“שלא כמו עוברי האורח, הם היו מלאי רעל עצמי שהציף את גדות חלל גופם הכווי. היא רצתה לדעת אותו, הוא לא היה מעוניין שתחשוף ממנו עוד. רזי שתיקתו צרבו את עורה. היא נותרה מגורה, פצועה, כיווצה את ליבה, עד שחרך קטנטן ממנו נחשף בלחייה.
בינתיים, על הספסל, אין בנמצא די מזון שיכול להרוות את צימאון נפשם הדואה בין שתי הבנות שנמלטו ושהתנודדו בדד, ועודן ממתינות, משורגות בפרזולי הפלדה של פריז הנאה.
מילה לא נאמרה בינו לבינה.
לא היה צורך בכך. היא לא רצתה, והוא…
הוא לא היה.”

יוסי עובדיה הוא סופר ישראלי. בוגר לימודי משחק ותיאטרון ובעל תארים בתנ”ך, במתמטיקה ובמדעי החיים. לאחר שנים שבהן עסק בתחום המדע, במעבדות ביופיזיקה באוניברסיטת בר־אילן וגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן, בחר להתמקד בספרות. בין הרומנים שכתב: “בַּמִּדְבָּר הָאוּרְבָּנִי” ו”רוֹשׁ בָּרֹאשׁ”.
כתיבתו של יוסי מתאפיינת בהתבוננות פסיכולוגית ופילוסופית בנפש האדם, בטבע ובחברה האנושית, בסגנון המשלב בין הלשון העברית הקלאסית־פיוטית לבין פרוזה מודרנית.