“ומי ישמור עליי?” – שואל נכדו של הסופר אלי עמיר, המתאר את חרדתו הגדולה של ילד קטן מפני העולם הגדול והמאיים. למזלו, סבו מבין שעליו להבהיר לילד שהוא בבת עינם של אנשים רבים, שיעשו הכול כדי לשמור עליו: “אימא ואבא, סבא וסבתא, הראל והלל ואיילת, כולנו נשמור עליך!”
(מתוך הספר “מחרוזת ענבר”, אלי עמיר, עם עובד).
רבים הם הילדים בעולמנו שגורלם לא שפר עליהם. לצערי, אני הייתי אחת מהם – ילדה שגדלה במוסד ונאלצה להתמודד עם התעלמות מצרכיה, אטימות הלב וחיים בפחד תמידי מהתעללות פיזית ונפשית. אני שרדתי והצלחתי להחלים, אבל רבים מאותם ילדים הולכים לאיבוד בתוך המציאות הקשה שאליה הושלכו.
“ילדי המנהרות” – אותם ילדים שנחטפים וגדלים מתחת לפני האדמה בתנאים קשים מנשוא ותוך ניצול מחפיר – קיימים גם היום, ואין להם מושיע. גם בעולם המודרני והנאור ילדים נשלחים לחיי עבדות או למוסדות שונים בחסות החוק, ושם הם קורבן לאלימות ולפדופיליה. ילדים נעלמים בכל פינה בעולם, וזוהי תופעה רחבה שרובנו בוחרים להתעלם ממנה.
הספר חושף את סיפורי האישי, ובאמצעותו אני מבקשת להעלות לסדר היום את מה שמוסתר במחשכים: התופעה האכזרית של ניצול ילדים והסחר בהם. תקוותי היא כי המסע שלי יַפנה את תשומת הלב לאותם ילדים. אסור שבעולמנו יגדל ילד אחד – בתוך מנהרות חשוכות, מתחת לאדמה או במנהרות של רשע מעליה.
ואם באמצעות ספר זה אציל ולו ילד אחד בלבד – דייני.

“צורתה המהותית של הנפש היא העליזות, האוֹרה.
ואילו אתם הופכים את הצללים לגילויה הכשר היחידי;
חובה, לדבריכם, להלבישה אך ורק בשחור.
והרי אין פרחים שחורים”.
(קרל מרקס)