“רזית נורא. זה החמיא לך. אבל איך אדם לא נוגע, ומצליח להכניס לגופו קצת אנרגיה טובה? רציתי לשבת לידך ולהאכיל אותך כמו תינוק עם סינר על צווארך. אווירון אווירון תפתח כבר את הפה שלך. תרצה עוד… תתלכלך. תיהנה ממה שמוגש לך. בכפית, הייתי מאכילה אותך. בכפית ועוד אחת מגישה לך. היית עצור. היית אצור. אז באתי אליך, גברת עם סלים. כמו איזו זקנה עם שקיות ניילון עמוסות לעייפה. ניסיתי שזה יהיה אלגנטי, אז שקית של בית האופנה ´מנגו´ כיכבה. צילמתי אותה. צנצנות צנצנות סחבתי לך. ואספת אותי. ונישקת אותי. והרחתי אותך. וחייכתי לך. ורציתי לבכות לידך. והחזקתי את עצמי כדי לשמח אותך. וככה, באתי ברביעי לקראתך. ושמחת בי נורא. והקשבת לי בשקיקה (למרות שלפעמים ברחת לסיגריה שלך וללבד שלך. ראיתי, ואני יודעת, אבל מילה לא אמרתי לך), ושתינו קפה. ואני אכלתי גם עוגיית ריבה קטנטנה. וקרני הבוקר והשמש והשקט עטפו אותנו. ואני ראיתי אותך. מקווה עכשיו שתיכנס בך קצת שמחה.”