ברחבי תל אביב נשמעה צפירה עולה ויורדת… וברדיו נשמע קולה של הקריינית כשהיא מקריאה את סיסמאות הגיוס של יחידות המילואים השונות. המלחמה כבר לא הייתה שמועה, אלא הפכה לעובדה קיימת.
משה היה הראשון להתעשת, “אני חייב לחזור לבסיס!”
הוא לא חיכה לשמוע את הסיסמה של יחידתו, נעל נעליים, נשק לרז וביקש מאבי את המפתחות של מכוניתו… נסענו היישר לנקודת המפגש של הגדוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. כמובן שמו הופיע ברשימת הנדרשים להתייצב.
“מזל שהספקנו להכין את הטנקים של הגדוד,” אמר בהקלה אמיתית. ירדתי איתו מהמכונית והתחבקנו.
“אל תדאגי, ניפגש בקרוב. אחזור הביתה בתוך שלושה ימים…”

מירה סגל הייתה אם צעירה כשקיבלה את ההודעה כי בעלה נעדר מהיום הראשון של מלחמת יום הכיפורים.
חודשיים לאחר מכן זוהתה גופתו, ומכאן נכנסה מירה למשפחת השכול כאלמנת צה”ל.
17 שנים מאוחר יותר תקבל שוב הודעה על היעדרות, וכמו דז’ה וו תחווה שוב חודשיים של אי־וודאות, שלאחריהם תלווה לקבורה את בנה החייל רז. נוסף על היותה אלמנת צה”ל, הפכה כעת גם להיות אם שכולה.

הספר אורות שבורים מתאר התרחשויות שונות לאורך חייה של מירה סגל, השלובות בחיי המדינה והסביבה התל אביבית שבה גדלה. במהלכן צימחה חוסן אישי מעורר השראה ויכולת מופלאה לקיים חיים פעילים ומלאי תוכן, שבמרכזם זוגיות שנייה ומשפחה, עשייה חברתית תורמת וקריירה תעסוקתית מצליחה.