כשאני מתבוננת בדמותי המשופרת במראה, אני מרגישה אני. הרוע בהתגלמותו.
נשמתי וליבי כבר חדלו להילחם במה שאני באמת ונכנעו לאופל. אם לומר את האמת, המחשבה הראשונה שעוברת בי היא שלפחות אני כבר לא צריכה להתמודד עם הכתמים.
מיסטר אגרסיב מופיע במראה שלפניי, חיוך זחוח על פניו.
“מיס לוסי, את לא יודעת כמה זמן חיכיתי לרגע הזה, הרגע שבו סוף־סוף תהפכי ליורשת שלי. שנים חיפשתי אחר האדם המתאים והנה הגעת.” טון דיבורו נרגש ואפלולי. “כעת אוכל להדריך אותך בדרך למציאת היורש או היורשת שלך.”
אני מצחקקת ברוע. “אין לי צורך בך. כנראה שכחת, אבל אני החזקה מבינינו. אתה רק גוף בלי חיים, או לפחות היית. עכשיו אתה רק נשמה. אני הולכת להתעלות מעל הניסיונות הפתטיים שלך להפחיד אותי ואעשה את כל זה בלי ההדרכה שלך,” אני אומרת בזלזול ומחייכת ברשעות. “אתה רק נשמה. אומרים שלהרוג נשמות זה יותר קל, מעניין אם זה נכון.” עיניי משחירות, וצרחות הכאב שלו מסבות לי אושר. זו הנקמה על כל העוול שגרם לי. כשקולו לא נשמע יותר, אני מפסיקה ומגלה שהוא התנדף כלא היה. סוף־סוף הגיע תורי לזרוח.”
הזמן אוזל, אין יותר לאן לברוח, חייב לבחור.

מפגש עם מלאך מסתורי הופך את עולמה של לוסי ומשאיר אותה באפלה יותר מתמיד. המפגש עם אותו מלאך שחור מטריף אותה, היא לא יודעת מה לעשות.
קליאו חייבת לבחור גם היא. הנערה המסתורית לקחה ממנה המון דברים; כוחות, אומץ, שפיות, חיים. הנערה המסתורית אומרת לה שאין לה כל מוצא מהנקודה שבה היא נמצאת, אך קליאו נחושה בדעתה שתמצא אחת, איכשהו.